למרבה הצער, נראה שתהליך עמוק של קהות חושים עבר על החברה הישראלית. שכן המדינה נוקטת שיטות שונות ומשונות כדי לגרש את הפליטים או להחזיקם בכלא. הרשויות מצדיקות את הכליאה והגירוש בנימוק ביטחוני: החשש שמא הסתננו עם הפליטים גם אנשי אל קאעדה, הפעילים בסודאן, במטרה לבצע כאן פיגועים.

החשש הזה נראה מופרך על פי העובדות: הפליטים ברחו תחילה למצרים, ורק לאחר שסבלו שם מצוקה והתנכלות ברחו לישראל. הם הגיעו לכאן ורק בגדיהם לגופם והסגירו את עצמם מיד, בידיים מורמות, לידי חיילי צה"ל. לפיכך נראה, שהנימוק האמיתי לכך שאין קולטים אותם כאן הוא הנימוק הדמוגרפי: החשש, שמא קליטה מוצלחת שלהם תביא לישראל המוני פליטים, מדארפור וממוקדי טבח אחרים בעולם.

כאן ראוי לחזור ללקחי השואה. מדינת היהודים מתחבטת מאז הקמתה בין הלקח הלאומי של השואה - המחייב מדינת לאום חזקה, שומרת בקנאות על ביטחונה ועל רוב יהודי מוצק - לבין הלקח האוניוורסלי, המחייב שמירה קפדנית על זכויות האדם. המתח בין שני הלקחים הללו מחייב איזון עדין, ולא התעלמות בוטה מאחד מהם.

על ישראל לפתוח את שעריה, ואף את לבה, לפליטים. אם יש בסיס לחשש ביטחוני, על הרשויות לעשות את כל הבדיקות הנדרשות, אבל לא להסיק מכך על דחייה גורפת של הפליטים - כשם שלא הופסקה כלל התיירות מבריטניה לאחר שהתגלו כמה תיירים בריטים שהיו פעילי טרור.

גם החשש הדמוגרפי הוא לגיטימי, אך אין להסיק ממנו דחייה של כלל הפליטים, אלא קביעת מכסות הגירה. על ישראל היה אפילו ליזום קביעת מכסה כזאת ולחפש ברחבי העולם פליטים שימלאו אותה - ולא לחכות שהפליטים יתדפקו על שעריה.

עמידתו של פרופ' יהודה באואר, מגדולי חוקרי השואה בעולם, בראש "הוועד למען פליטי דארפור" אינה עניין מקרי, כשם שלא במקרה יהודים אמריקאים הם המובילים בארצם את הפעילות נגד רצח העם בסודאן. כחברה שתודעת השואה מלווה אותה, ובמיוחד כעת, כשישראל תובעת מן העולם לזכור את השואה כדי לסייע לה להתגונן מפני האיום האיראני - על המדינה להפגין יחס אחר לפליטים.