| כניסה | |
אודות | |
חדשות | |
פרסומים | |
מידע וזכויות | |
כיצד ניתן לסייע? | |
צור קשר | |
 |
 |
| מאת: שחר אילן | "הארץ" , 23 באפריל, 2007 |
לוקחת את העבודה הביתה
הבילוי החביב עליה הוא לשחרר עצורים מהכלא - קורבנות סחר בנשים ופליטים - ולא אחת היא משכנת אותם בביתה. סיגל רוזן, אשת היי-טק בעבר, היא הרוח החיה מאחורי מוקד סיוע לעובדים זרים
 |
|
רוזן. "האיומים היחידים שקיבלתי היו ממנהלי חברות כוח אדם, לא מסרסורים" תצלום: איל טואג |
עבדות מודרנית
בשנה הבאה ימלאו עשר שנים למוקד הסיוע לעובדים זרים שרוזן הקימה יחד עם פעילות נוספות. עיקר עבודתם של מתנדבי המוקד הוא ביקורים בבתי סוהר וסיוע לזרים השוהים בהם: הורים לילדים שנולדו בארץ, פליטים מרצח עם, אנשים שאזרחותם נשללה ללא משפט ועוד. בבתי הסוהר הם לומדים להכיר את הבעיות העיקריות ביחס של הישראלים ל"זרים", וכך נולדים המאבקים העקרוניים שלהם. קשה מאוד לתאר את שיח זכויות האדם הישראלי בלי המוקד. המוקד הוא ששיכנע את ממשלת ארה"ב, ובאמצעותה גם את דעת הקהל כאן, שבישראל מתנהל סחר באלפי נשים; המוקד היה חלק מקואליציית הארגונים ששכנעה את הציבור הישראלי כי לגרש מאות ילדים שנולדו כאן וגדלו כישראלים לכל דבר זה מעשה נבלה; המוקד פירסם דו"ח חמור על אלימות משטרת ההגירה נגד עובדים זרים. הוא עתר לבג"ץ, יחד עם שורת ארגונים נוספים, נגד הסדר הכבילה של העובדים הזרים והשיג את פסק הדין שקבע שההסדר יוצר "עבדות מודרנית". יש עבדות בישראל? "בהחלט. יש אלפי עובדים שמישכנו את כל רכושם ולקחו הלוואות של אלפי דולרים כדי לבוא ולעבוד בארץ, וכאן קונים אותם ומוכרים אותם ומשכירים אותם. ישנם כאלה שמוכנים להסכים לעבוד בתנאי עבדות בגלל הפחד, שמסכימים לעבודה בשעות לא סבירות, שבעה ימים בשבוע. רבים גרים בתנאים לא אנושיים, בקרטונים, בלולי אווזים, במחילות; כל מיני מקומות שאנשים מסכימים לגור בהם רק כדי להימנע מגירוש לפני שהחזירו את החוב. יש עבודה בשכר מינימלי שנמוך מחצי שכר מינימום". ההגעה לישראל, אומרת רוזן, נהפכה להימור בעבור רבים מהעובדים הזרים, "כי מרביתם, לעניות דעתי, חוזרים למדינות המוצא כשמצבם קשה משהיה". זה קורה כשמגרשים אותם מהארץ לפני שהם מצליחים להחזיר את אלפי הדולרים ששילמו למתווכים. "ניסיתי להבין איך זה שהסינים ממשיכים להגיע, למרות שזה כזה הימור. תשובה אחת היא שסין גדולה ויש הרבה מאוד סינים. עוד תשובה היא שכל סיני שהצליח להישאר פה שנתיים-שלוש, הרוויח סכומים שאפשרו לו לרכוש חצי מהכפר שלו ובכל הסביבה יודעים עליו. אבל על כל עשיר כזה יש עשרים שגורשו לפני שהחזירו את החוב, ורובם מסתתרים מפני הנושים ולא מעיזים לחזור לביתם. בחלק מהמקרים אפילו הנשים והילדים שלהם לא יודעים שחזרו". אנשים נרצחו בגלל החובות האלה? "אני יודעת על אנשים שנעלמו".
הייתי עובדת זרה
בעלה הראשון של רוזן היה ארכיאולוג טורקי. "בזכותו" היא זכתה בחוויה הקשה הראשונה שלה עם מינהל האוכלוסין. זה היה ב-1993, כשבאו לארץ, ביקשו בעבורו אשרת עבודה וחודשים ארוכים לא הצליחו לקבל תשובה. בינתיים הוא ישב ממורמר בבית. אחרי חצי שנה היא שלחה מכתב למחלקת הבג"צים במשרד המשפטים, ובן זוגה קיבל מיד אזרחות ישראלית. כשבעלה כבר יצא לחפש עבודה, הוא נתקל בתגובות כמו "אנחנו לא מעסיקים ערבים". האמת היא שהוא לא היה ערבי, אבל "נשא את השם הבעייתי פארוק..." היא מספרת, "האשמתי אז את משרד הפנים בכך שהוא לא נקלט ועזב את הארץ. היום אני מבינה שיחסית לסיפורים ששמעתי מזוגות אחרים במשך השנים, זו היתה חוויה קלילה ונעימה, ואני מעריצה כל זוג מעורב שממשיך לחיות כאן". השניים ניסו את מזלם באיזמיר שבטורקיה, וכך הפכה היא עצמה לעובדת זרה בלתי חוקית. "לא טרחתי להסדיר את מעמדי כחוק", היא מספרת, "אבל לא נרדפתי על ידי המשטרה והרווחתי פי שלושה מכל העובדים האחרים במפעל, שזה אומר שאני הרווחתי 300 דולר לחודש והם מאה". שם היא גם למדה לדבר טורקית, מה שעוזר לה מאוד בעבודתה הנוכחית. אחרי ארבע שנות נישואים נפרדו רוזן ובעלה, והיא חזרה לארץ. כאן הכירה את בעלה הנוכחי, מנכ"ל חברת הדיור הציבורי "עמיגור" יובל פרנקל, ממקורביו של ראש הממשלה יצחק רבין ומי שהיה פעמיים ראש מטה הבחירות של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. לפעילות בנושא העובדים הזרים הגיעה רוזן באמצעות המדור "התל אביבים החדשים", שפירסמה העיתונאית עינת פישביין בעשור הקודם בעיתון "העיר". "הייתי מאותם אנשים שמצקצקים בלשון ואומרים 'כמה זה לא בסדר, למה אף אחד לא עושה משהו?'" דרך כתבה של פישביין היא התוודעה לקבוצת נשים שהחלה לבקר עובדים זרים בבתי כלא. נשים? "היו שם הרבה יותר נשים מגברים. לא יודעת למה. ברוב הארגונים החברתיים יש יותר נשים מגברים. נראה לי שנשים יותר רגישות מגברים לפגיעות בזכויות האדם". בבתי הסוהר לא התייחסו אליכן בעוינות כאל סוג של מחסום ווטץ'? "ממש לא. ממש לא. במיוחד בכלא מעשיהו, יש קבוצה של סוהרים עם לב זהב שיוצאים מגדרם להיטיב עם העצורים עד כמה שהחוק מאפשר להם. הם מביאים להם בגדים ונותנים להם כסף לטלכרט ולסיגריות".
אופי הסחר השתנה
כשמתנדבות הגיעו לבתי הסוהר ב-1998, הן הופתעו לגלות שם סוג חדש של עובדות זרות - קורבנות הסחר בנשים. "אחד הסיפורים שהכי זיעזע אותי היה של אשה, שמעבר לכך שלפעמים נאלצה לקיים יחסים עם עשרות גברים ביום, מכל מיני כיוונים שאף אחד לא שאל אותה אם הם מקובלים עליה, היא נאלצה בסוף כל יום עבודה לכבס את כל המגבות ביד, לעתים 30 מגבות ביום. חשבתי לעצמי, 'הסרסור גובה 250 שקל מכל גבר שפוגש אותה והוא לא יכול היה להשקיע במכונת כביסה?'" חלק מהנשים כלל לא יודעות שהן מובאות לעבוד בזנות. רבות יותר יודעות - אבל לא מעלות על דעתן באיזה תנאים. "היתה ילדה שפגשתי בכלא. היא היתה בת 19, אבל ממש נראתה ילדה. היא היתה משוכנעת שבאה לעבוד כאן במלצרות או בטיפול בילדים, וסירבה להשלים עם זה שהיא נאלצת לעבוד בזנות. לכן, היא פשוט נאנסה פעם אחר פעם על ידי הלקוחות. מתברר שיש ביקוש לנשים שמתנגדות. היא גם היתה מאוד יפה, אז היא נאנסה הרבה פעמים ביום". הדו"ח של מוקד הסיוע על הסחר בנשים גרם למשרד החוץ האמריקאי להתייחס לישראל כמדינה שאינה נאבקת בסחר בבני אדם. יחס כזה הוא לא רק בעיה הסברתית - לאורך שנים הוא יכול להביא לשלילת סיוע החוץ. זה השפיע. "המצב השתפר מאוד מאז", אומרת רוזן, "כי הוקם מקלט לקורבנות והן מקבלות אשרת עבודה. רואים שישראל מנסה להתמודד עם התופעה. אם בעבר פשוט טענו שהתופעה לא קיימת או שיש למשטרה נושאים יותר דחופים, היום זה בהחלט נושא שהמשטרה מתייחסת אליו ברצינות". המשטרה טוענת שיש ירידה דרמטית במספר הנשים הנסחרות. "אני לא חושבת שמישהו יכול לענות על זה. אופי הסחר השתנה. אם פעם הנשים היו מוחזקות במכונים בתחנה המרכזית, היום הן מוחזקות במה שמכונה 'דירה דיסקרטית', אז יותר קשה לאתר אותן. המשטרה טוענת שחלה ירידה דרסטית ואנחנו טוענים שאופי הפעילות השתנה". במוקד הבינו, שכל זמן שגברים ילכו לזונות - הסחר בנשים יימשך. לכן הם ערכו כמה קמפיינים נגד מין בתשלום. "זה קשה", אומרת רוזן, "כי יש הרבה מאוד גברים שממש לא מבינים מה הבעיה. אנחנו צריכים להיות במצב שבו גבר מבין ששירותי מין לא נקנים בכסף. זה דורש חינוך של שנים רבות". אתן לא נאבקות בחוקי הטבע? "ממש לא. למה נשים לא קונות"? 70% מהזונות מגיעות לכאן בידיעה שהן יועסקו בזנות. "נכון, אבל הן לא יודעות באיזה תנאים הן יעשו את זה. נשים נאלצות לעסוק בזנות בגלל מצוקה כספית קשה. אין פה רצון אמת. כששואלים ילדים בגן מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, אף ילדה לא אומרת 'אני רוצה להיות זונה'". רוזן כמעט מתנצלת כשהיא מסבירה למה מונתה למנהלת הראשונה של המוקד. "יצא שהייתי המנהלת משום ששאר האנשים הנפלאים שהקימו את המוקד עבדו במשרה מלאה. אני הייתי בחופשת לידה, ולכן יצא שרק אני עסקתי בזה מסביב לשעון". עד חופשת הלידה רוזן עבדה בחברת היי-טק כמתאמת משלוחי יצוא. היא אמנם מדגישה שלא היתה אשת מחשבים בעצמה, ובכל זאת היא עזבה בשביל המוקד משרה עם שכר כפול. למה הפסקת לנהל את המוקד? "יצא שבכל תקופה התמקדתי בנושא אחד שנראה לי חשוב והזנחתי את השאר. בימים הראשונים של המוקד זה היה הסחר בנשים. אחר כך זה היו העובדים הסינים שנראו לי ב-2002 האוכלוסיה הכי מנוצלת, ומאוחר יותר אלימות המשטרה כשפגשנו בבתי הסוהר אפריקאים וסינים שותתי דם, ועכשיו נושא הפליטים הסודאנים. אני שמחה ששבי קורזן הסכימה להחליף אותי. אני חושבת שהיא עושה עבודה הרבה יותר טובה. יש לה ראייה כוללת". היום נושאת רוזן בתואר רכזת הפעילות הציבורית של המוקד, ואחראית בין היתר על ענייני השדולה של הארגון ותקשורת חו"ל. במשך השנים, היא אומרת, "טיפלנו בהרבה מאוד מקרים שאין לי ספק שלולא המעורבות שלנו היה קורה אסון. למשל, נשים בהריון מתקדם שהבעל שפירנס אותן נעצר, ואלמלא המתנדבים שלנו שהביאו להן אוכל אין לי ספק שזה היה מסתיים במוות". היו מקרים שהסתיימו במוות? "עד כמה שידוע לי, רק במוות של העוברים. הייתי עדה לסיום לא מוצלח של הריונות רבים בגל מעצר של בן הזוג, כשהאשה היתה צריכה להתרוצץ ממשרד אחד לשני כדי להביא לשחרורו". את עיקר זמנה מקדישה היום רוזן לפליטי דארפור. "קשה לשמוע את הסיפורים שלהם", היא אומרת, "ועוד יותר קשה לדעת כמה אנחנו מוגבלים ביכולת לסייע להם, כי שר הפנים משוכנע שיושבים במצרים 3 מיליון פליטים שמחכים לראות מתי ניתן לסודאני הראשון מקלט; והוא מתעלם מהנתונים של האו"ם שלפיהם יש פחות מ-15 אלף פליטים מסודאן במצרים". רוב הציבור בישראל, היא אומרת, לא מצליח להבין למה המדינה נוהגת כך בפליטי רצח העם מדארפור. אז "לעולם לא עוד" זו סתם קלישאה? "יש תחושה שאנחנו טובים בדיבורים". בכל זאת, הם באים ממדינת אויב. "האויב שלהם הוא האויב שלנו. הם נרדפים על ידי אותו שלטון שמוגדר על ידינו כמדינה עוינת". המשטרה אומרת שיש 3,000 פליטים מדארפור בארץ. "זו טענה מגוחכת. הרי היום שוטרי משטרת ההגירה מחוסרי עבודה וכל אפריקאי נעצר לפחות פעמיים בשבוע. למרות זאת, אף אחד מדארפור לא נתפס. כל הסודאנים עוברים את הגבול, מתיישבים על הכביש ומחכים לסיור של צה"ל". את לא חושבת שהפעילות של המוקד מזיקה למאזן הדמוגרפי, וכך למדינה? "אנחנו מנסים - לעתים קרובות אנחנו לא מצליחים - לשמור על הצביון המוסרי של המדינה. המאבק שלנו מסייע לשמור על איזשהו צל-צלו של מוסר". והמאזן הדמוגרפי? "אני לא חושבת שכמה מאות אנשים יפגעו במאזן הדמוגרפי. אם מדינת ישראל הביאה 300 אלף לא-יהודים מחבר המדינות בחסות חוק השבות, שגם הם הביאו ברכה למדינה, למה להיטפל דווקא לניצולי רצח עם?" אנחנו מדינה ששונאת זרים? "אנחנו מדינה מעניינת מאוד. בניגוד למדינות אחרות, שבהן שנאת הזרים מחלחלת מלמטה, מהפועלים והשכבות המנוצלות, אצלנו אני לא חושבת שיש לעם התנגדות לזרים. אצלנו זה בא ממעלה. רק בישראל יש שרים וחברי כנסת שמעיזים לומר שהזרים לוקחים לישראלים את העבודה, מביאים מחלות ומתחתנים עם בנותינו".
