| כניסה | |
אודות | |
חדשות | |
פרסומים | |
מידע וזכויות | |
כיצד ניתן לסייע? | |
צור קשר | |
 |
 |
| מאת: נורית וורגפט | 09 במאי 2007 |
האב איבד דרכון, הבת לא תקבל מעמד
משרד הפנים דחה בקשות של עשרות ילדי עובדים זרים לקבל מעמד חוקי בישראל, בגלל שהוריהם לא יכולים להוכיח שנכנסו לישראל כחוק. בג"ץ אמור לדון במצבם בשבועות הקרובים
 |
|
האחיות אביגיל (מימין) וננסי קופי. לא מבינות מדוע חבריהן ללימודים קיבלו מעמד והן לא תצלום: לימור אדרי |
בלי פחד, בלי משטרה
אביגיל וננסי קופי הן בנות עשר ותשע, בהתאמה. שתיהן לומדות בבית ספר יסודי והן צעירות מכדי להבין מה הדבר שמשרד הפנים מסרב לתת להן, אבל הן יודעות שרבים מחבריהן ללימודים קיבלו והן לא, ואין להן מושג מדוע. למען האמת, ההסבר נשמע מופרך כמעט. אביהן, דייוויד קופי, הגיע לישראל מגאנה ב-1989 בטיול מאורגן של הכנסייה שלו. מאז, דרכונו חודש כמה פעמים בשגרירות גאנה, אך הוא לא שמר את הדרכון המקורי. כך נעלם התיעוד לכניסתו ומשום כך נדחתה בקשת בנותיו למעמד חוקי. בקשתו של ארתור ג'אבדוב בלרנקו נדחתה, לפי מכתב הדחייה שקיבל בחודש שעבר, משום ש"לא הוצגה לוועדה תעודת לידה, ולגבי תעודת הלידה שהועברה למינהל האוכלוסין עלה חשש שהיא מזויפת". ארתור, בן 13, יליד טורקמניסטאן, בא לישראל עם אמו בגיל חמש. האם הוא נוטר לאמו על שהביאה אותו למדינה שמערימה בפניו קשיים כה רבים? לא, הוא אומר, "טוב לי פה". עורך הדין שמייצג אותו מטעם מוקד הסיוע, יונתן ברמן, טען שלפי החלטת הממשלה, לא נדרשת תעודת לידה, ומכל מקום, חשד לא מבוסס לזיוף תעודה לא יכול לשמש עילה לסירוב. גם גלית לא כועסת, אף על פי שלמדה על נסיבות הגעתה של אמה לישראל רק בדרך חזרה ממשרד הפנים. "הבנתי שלהורים שלי לא היתה כל כך ברירה", היא אומרת, "כי היה קשה להיכנס לישראל ואמא רצתה לבוא לאבא שלי. אני מבינה אותה. אם היא לא היתה באה, לא הייתי כאן עכשיו". עד לשיחה במשרד הפנים, היא אומרת, "שמחתי, כי חשבתי שעכשיו תהיה אווירה חופשית כזאת, בלי פחד ובלי משטרה שתבוא לתפוס את ההורים שלי". אביה נעצר יותר מפעם אחת. כשהיתה בת שמונה, היא זוכרת, "תפסו אותו ברחוב ולא האמינו לו שיש לו ילדה, אז הביאו אותו הביתה, כבול בידיים וברגליים. בכיתי. השוטרים השתכנעו שיש לו ילדה, אבל לקחו אותו בכל זאת". בתחילה, היא אומרת, "חשבתי שלוקחים רק אנשים חומים ולא הבנתי למה. אחר כך עצרו גם אבות של חברות שלי מהפיליפינים ומארצות אחרות וחלק מהילדים בכיתה נסעו פתאום". הוריה, עייפים מפשיטות המשטרה, דנו לעתים באפשרות לחזור לגאנה, אך גלית תמיד התנגדה. "דימיינתי שיש שם אריות ונחשים ומשפחות שמוכרות ילד אחד כדי שיעבוד בכפר דייגים, כי זה מה שרואים בטלוויזיה על אפריקה", היא אומרת.
"זאת התרבות שלי"
השיחה במשרד הפנים נערכה יומיים לפני פסח ולמשפחה ניתנו שבועיים לערער. גלית לא מוציאה מכלל אפשרות שהיתה כאן כוונה להכשיל, שכן המשרד היה סגור במשך חול המועד. היא אוהבת את ישראל אבל עכשיו היא כועסת. "אם רוצים שאעזוב, שיגידו כבר, שלא יגידו ?הבקשה שלך לא התקבלה'". את חושבת שזה אישי? "כשהייתי שם הרגשתי שזה אישי. אני לא חושבת שזה הגיוני שארץ שלמה לא רוצה שתהיי בה. זה לא הגיוני שאחרי שנולדת כאן, יגידו שאת לא שייכת, שאת מיותרת. שאלתי את האיש שהיה שם, ?למה אני צריכה ללכת מכאן? לא עשיתי שום דבר רע'. הוא אמר, ?זה לא אנחנו מחליטים, זה הממשלה. אנחנו רק מנסים לעזור'. אמרתי לו ?אתם לא מנסים לעזור, אתם רק יושבים ומסתכלים', התחלתי לבכות ויצאתי משם". אולי ההורים שלך עשו טעות כשבאו לכאן? "אני לא חושבת. נכון שהם יכלו ללכת למקום אחר, יש עוד ארצות, אבל כאן אני מרגישה מחוברת. כל החברים שלי כאן, זאת השפה שלי, זאת התרבות שלי. ויש לי אפשרות לגור בישראל - לא לכולם יש". אחרי השיחה הזאת היא מיהרה לפעולה בצופים בשכונת מגוריה, התקוה בדרום תל אביב. אחר כך אולי נפגשה עם חברות, אותן היא לא משתפת בצרות עם משרד הפנים. "קשה לדבר על זה עם מישהו שההורים שלו לא עוברים את זה", היא אומרת. היא לא חושבת על האפשרות שהערעור שלה לא יתקבל, כי "זה לא נראה לי הגיוני ואני לא רוצה להכניס את עצמי לריבוע של פחד", היא אומרת. אם היא תקבל מעמד, הדבר הראשון שהיא רוצה לעשות הוא לנסוע לגאנה לראות את אחותה הבכירה, שאותה היא מכירה רק מתמונות. דוברת משרד הפנים מסרה בתגובה, כי לכל החלטה יש קריטריונים וחובה היתה להתייחס אליהם בשלב הראשוני כלשונם וככתבם. עוד מסרה, שבימים אלה נערכים דיונים בוועדת העררים שחברים בה גם אנשי מקצוע ממשרד הרווחה ומהביטוח הלאומי ולה הסמכות להחליט בכל מקרה לגופו. לדברי הדוברת, הקו המנחה בוועדה הוא להקל ולא להחמיר. שר הפנים רוני בר-און, לדברי מקורביו, אינו מתכוון להשאיר את הטיפול בעניין בידי הוועדה, אלא יגלה מעורבות בהחלטות. השר, ששורה של תיקונים נדיבים בהחלטה רשומה על שמו, אף אמר בעבר שלדעתו ילדים לא צריכים לשלם על מעשי הוריהם.
