| כניסה | |
אודות | |
חדשות | |
פרסומים | |
מידע וזכויות | |
כיצד ניתן לסייע? | |
צור קשר | |
 |
 |
| מאת: שחר אילן | 21 במאי 2007 |
כמה מרוויחה המדינה מהסחר בנשים?
משומות בסך 18 מיליון שקל שקבעה רשות המסים למכוני ליווי הצליחה המדינה לגבות רק חצי מיליון שקל. אבל דו"ח שהוגש לוועדת המשנה לסחר בנשים של הכנסת מעריך כי בפועל הכנסות המדינה הרבה יותר גבוהות. לדוגמה, מהמסים שמשלמים נהגי המוניות שמסיעים את הנשים ללקוחותיהן ועורכי הדין שמייצגים את סוחרי הנשים
 |
|
תצלום ארכיון: ניר כפרי
|
הגירשת וגם ירשת
מוקד הסיוע לעובדים הזרים הגיש מצדו לוועדה מחקר שכותרתו "הגירשת וגם ירשת", שמחשב את הכנסות המדינה מהסחר בנשים בפרט ומסחר בבני אדם בכלל. בין המוקד למדינה יש ויכוח עקרוני קשה מאוד. בניגוד למדינה, שסבורה שמיסוי עסקי פשע מאורגן היא דרך מצוינת להילחם בהם, המוקד רואה במיסוי מכוני ליווי מתן לגיטימציה. אם כבר המדינה מרוויחה מסחר בנשים, טוענת היועצת המשפטית של המוקד עו"ד נעמי לבנקורן, שחיברה את הדו"ח, יש לוודא שלא המדינה תיהנה מהכסף אלא קרבנות הסחר. רוב ההכנסות ממס הקשורות בשירותי המין, נטען בדו"ח המוקד, מגיעות לא מהמכונים עצמם אלא מהכנסות עקיפות. זאת, באמצעות מסים שמשלמים נהגי מוניות המסיעים את הנשים ללקוחותיהן, מבעלי דירות שמשכירים את דירותיהם לבתי בושת, מעורכי הדין שמייצגים סוחרי נשים, מעיתונים שמפרסמים מודעות מין ועוד. כל הכסף הזה, מציינת לבנקורן, מקורו באתנן בעבור שירותי המין, אבל הוא מגיע בסוף לאוצר המדינה. רשויות מקומיות, כך מתברר, עושות עסקים לא רעים מתשלומי הארנונה של מכוני ליווי. ברגע שהעירייה מגלה שדירה משמשת לבית בושת ולא למגורים, היא מתחילה לגבות ממנה תעריף גבוה של עסקים. פקיד בעיריית חיפה הסביר לאנשי המוקד: "אותנו מעניין הארנונה. חוקי לא חוקי, זה מול המשטרה". עיריית תל אביב גבתה בשבע השנים האחרונות יותר מ-50 אלף שקל ארנונה מדירה בתל אביב שבה נוהל בית בושת ושבה הוחזקו נשים בכפייה ואף נסחרו. על פי הדו"ח של המוקד, מספר בתי הבושת הפועלים בתל אביב נאמד ביותר מ-100. אפשר להעריך שהם מכניסים לעירייה כמיליון שקל בשנה. הנשים הנסחרות מתקשות לתבוע פיצויים מהסוחרים משום שאינן יכולות להישאר בארץ והן גם חוששות לחייהן. גם אם ייפסקו להן פיצויים, בדרך כלל לא יצליחו לגבות אותם. בהרבה מקרים, מספרת לבנקורן, הדרך היחידה העומדת בפני הנשים היא להתפשר על פיצוי עלוב של 1,000-2,000 דולר. טלי אייזנברג, מהמרכז הפמיניסטי "אשה לאשה", ציינה שכאשר בתי המשפט פוסקים לנשים הנסחרות פיצויים, זה בדרך כלל לאחר שגורשו לארצן, והן אינן יכולות לקבל את הכסף. המדינה דווקא כן מרוויחה, שכן על סוחרי נשים שהורשעו בדין מוטלים קנסות. בשנת 2004 הם הסתכמו ב-216 אלף שקל, וב-2005 260 אלף. אוצר המדינה מרוויח גם כאשר סוחרי נשים משוחררים בערבות ונעלמים. אז המדינה מחלטת את כספי הערבות, ומחרימה סכומי כסף שנתפסו אצל העבריינים. בגזר דין ליבשיץ למשל חולטו מסוחר הנשים כ-91 אלף שקל, 2,600 דולר ו-700 יורו, אבל קורבן הסחר פוצתה ב-30 אלף שקל בלבד, כלומר כ-20% מהסכום שחולט.
יש חוק, אין קרן
בישיבת הוועדה נחשפו לפחות עוד כמה עובדות בעייתיות מאוד:
- החוק האוסר על סחר בבני אדם, שנחקק באוקטובר 2006, מחייב להקים קרן למאבק בסחר בבני אדם ושיקום קרבנותיו. מהקרן הזו היה אפשר לסייע לקרבנות הסחר בנשים, אבל התברר שאיש לא מזדרז להקים אותה או להתקין תקנות שיאפשרו את הקמתה.
- עד כה לא הוגש שום כתב אישום לפי החוק למאבק בסחר בבני אדם. מדובר בחוק שמרחיב את עבירת הסחר בבני אדם גם להעסקת עובדים זרים בתנאי עבדות. גלאון הודיעה שתפנה לראש אגף החקירות במשטרה בבקשה להעניק לנושא עדיפות.
- גופי האכיפה מתגאים מאוד בהקמת מוקד המודיעין המשולב למלחמה בארגוני פשיעה. אלא שבמוקד הזה לא הוקם כוח משימה ללוחמה בסחר בנשים.
