כניסה אודות חדשות פרסומים מידע וזכויות כיצד ניתן לסייע? צור קשר
חדשות מאת: רום לבקוביץ 01 במאי 2007 שארית הפליטה מטח יריות מחריד את בקתת הקש של פיטר. הדיו ניסרו באחת את הלילה השקט תמיד של כפר גוטלוק. פיטר מתעורר בבהלה. הוא נזכר מיד באותו רעש מחריד שקיווה כל כך לשכוח. המורדים בכפר. אחיו הפעוט פורץ בבכי קולני, פיטר סותם את פיו, ומחניק את דמעותיו שלו. בעודו נאבק ביללותיו של אחיו, מבחין כי המזרון של אביו מיותם. בן דודו דיוויד בן ה13, לוקח את העולל למגורי הנשים. זו היתה הפעם האחרונה שראה פיטר את אחיו הקטן. פיטר, הבכור במשפחה, יוצא לחפש את אביו. את מראה הדמעות בעיניו שניות אחדות לפני שנרצח אל מול עיניו, הוא לא שוכח עד היום. "אבא שלי לא בכה אף פעם. כשאבא שלך בוכה, אתה מבין שלא נותר לך לסמוך אלא על עצמך", ישחזר אחר כך. אביו נופל למרגלותיו של דודו אשר נרצח מיד לאחריו. פיטר רץ למגורי הנשים, מחפש את אמו. אש גדולה בולעת את בקתות הכפר הקטן, גופות מוכרות נערמות בצידי הדרך. בעודו נס לעבר מגורי הנשים מרגיש פיטר ביד עדינה מושכת אותו ומפליה אותו ארצה. זה דיוויד. הוא מספר לו שאמהותיהן ברחו עם הילדים. הם בורחים אל מקום מבטחים במעלה הגבעה הסמוכה, מקווים להבלע בעלאטה של הלילה הרותח של גוטלוק בקיץ. דיוויד שואל את פיטר אם הוא ראה את אביו. שבועות של נדודים ורעב יעברו עד שיספר פיטר לדיוויד כי ראה אביו נרצח לנגד עיניו. עכשיו הוא לא מסוגל. הם מביטים בעשן השחור המיתמר ממה שהיה עוד הלילה הכפר שלהם. פיטר מבטיח לדיוויד המבוהל שהוא ישמור עליו. כבר שנה וחודשיים שפיטר (השמות האמיתיים שמורים במערכת) יושב בכלא נפחא בפאתי מצפה רמון. ולא משום שביצע עבירה חמורה שמצדיקה זאת, להיפך, מדובר במבקש מקלט מוכר אשר נמלט ממלחמת האזרחים בסודאן, ובכל זאת הוא בכלא. כמו 300 פליטים סודאנים אחרים, גברים נשים וילדים, עתידו לא ידוע. מצד אחד, מדינת ישראל אינה רשאית לגרש פליטים חזרה לסודן, שכן חזרתם לשם פירושה גזר דין מוות. מנגד, מדינת ישראל מסרבת באופן גורף לשקול את בקשות המקלט של הפליטים, ולהעניק להם מעמד דומה לזה שמוענק לפליטים ממדינות שסועות אחרות כגון חוף השנהב וקונגו, זאת משום שהם מגיעים מסודאן, המוגדרת כ"מדינה עוינת" של ישראל. תחינותיהם של הפליטים כי המשטר הסודאני האויב של ישראל הוא בדיוק אותו משטר ממנו הם בורחים, נופלות על אוזניים ערלות של פקידים משועבדים להנחיות מנהליות. אני מגיע לבקר את פיטר כחלק מפעילותי ב"מוקד סיוע לעובדים זרים", הארגון העומד בראש קואליציית הארגונים למען הפליטים הסודאנים. המפגש עם פיטר מעורר בי חשש ואי נעימות. אין בפי בשורה בשבילו או בשביל אף אחד מ11 הפליטים האחרים הכלואים בנפחא. יש נסיונות לשחרר אותם לחלופת מעצר בקיבוצים, אך משרד הביטחון מתמהמה במתן האישורים הנדרשים. פתרון של שחרור לקיבוצים הוא מבחינת פליטים רבים הרע במיעוטו- קיבוץ אינו כלא, אך הם אינם יכולים לעזוב את תחומו ומחויבים בעבודה פיזית מפרכת. פיטר וחבריו חולקים את אגפם עם עצורים פליליים ישראלים .כך מוחזקים פליטים בישראל- דחוסים בחצר אספלט עם אנסים, פושעים וגנבים. פיטר לא מבזבז זמן על שיחות שרק. הוא רק רוצה לדעת מה שלום "אחיו" בן ה17, בן דודו דיוויד אשר התייתם מאביו בפשיטת המורדים על הכפר. מאז אותו לילה ארור שמש לו פיטר כאח הבוגר וכאב זאת, עד שהגיעו לישראל והופרדו איש איש לבתי כלא נפרדים. כבר מעלה משנה שהשניים לא התראו ואף לא שוחחו. אין לפיטר אדם בעולם מלבד אחיו. אביו ודודו נטבחו, אחותו נרצחה אחרי שעברה אונס אכזרי. מה עלה בגורלם של אמו ואחיו? "רק אלוהים יודע", אומר פיטר ומוסיף בביטחון "אני יודע שזה רק עניין של זמן עד שנפגש. אלוהים אוסף סביבו את האנשים שעשו רק טוב בחייהם". אחרי הפשיטה על הכפר ב2003, בורחים האחים אל חרטום הבירה ונערים מספר חודשים לאחר מכן על ידי משטרת סודן. הכומר בכנסייה, שאותה פקדו, דאג לשחרורם בעבור שוחד דל. הם מוצאים מסתור בכנסייה נמנעים מלצאת לרחובות העיר. בעקבות הרדיפה שהייתה מנת חלקם גם בצפון סודן, הם נמלטים למצרים. בקהיר הם מתגוררים יחד אצל קרוב משפחה, שהגיע למצרים קודם לכן. פיטר מנסה את מזלו בעבודות שחורות ושולח את דיוויד ללמוד בבית הספר לפליטים בקהיר. "לא הסכמתי שיהיה חסר השכלה כמוני", אומר פיטר. לרגע, נדמה היה לו שנפתח צוהר לתקווה מחודשת בחיים, אך איומים חדשים שבים לזעזע את שגרת חייו. ההתקלויות ברשויות המצריות העוינות את אלפי הפליטים המשחרים לפתחן, הפכו להיות עניין שבשגרה. במספר הזדמנויות הוכה פיטר ברחוב, ואף נעצר על ידי המשטרה ללא סיבה ברורה. פיטר ודיוויד מגישים בקשה לקבלת מעמד פליט בנציבות הפליטים של האו"ם. הנציבות החלה לטפל בבקשתם וניתן להם כרטיס של מבקש מקלט. עקב ריבוי בבקשות הפליטות ומיעוט מדינות קולטות, הטיפול בבקשות המקלט מתעכב חודשים רבים. האחים מצטרפים לשביתת הרעב של עשרות פליטים מול משרדי האו"ם. באו"ם מתרגזים מהשביתה ומשביתים את פעילות הסניף. בתגובה, נערכת הפגנה גדולה של פליטים סודניים . בליל 29.12.2005 מפזרת המשטרה המצרית באלימות רבה, תוך שימוש באלפי שוטרים, בפרשים ובזרנוקי מים, את המפגינים. עשרים ושבעה אנשים (ובהם נשים וילדים) נהרגים, מאות פליטים ומבקשי מקלט נלקחים למעצר בשלושה מתקני כליאה מחוץ לקהיר. ממשלת מצרים מודיעה כי בדעתה לגרש מיידית כ-650 פליטים סודניים, אשר לא היו בידם מסמכי זיהוי בעת המעצר. הפיזור העקוב מדם של ההפגנה, אשר גונה על-ידי ארגוני זכויות אדם בכל רחבי העולם, מוכיח לפיטר עד כמה שברירית ההגנה שמעניקה מצרים בעת זו לפליטים מסודן. פיטר גמר אומר בלבו להמלט עם אחיו לישראל. את מעט הכסף שחסך מעבודות מזדמנות הוא מפקיד בידי מבריחים בדואים. "ידעתי שיש סיכוי שלא נצא מזה בחיים" הוא אומר "אבל העדפתי להסתכן מאשר לחיות בחיים של בריחה ממות שאורב מעבר לפינה". רבים מהפליטים המנסים להמלט לישראל נורים בדרך. הצבא המצרי יורה בכל מי שנראה באיזור הגבול מחשש למבוכה דיפלומטית מול ישראל. לאחרונה הצטרף גם הצבא הישראלי לנוהג המגונה. חיילים המשרתים בגבול ניצנה יספרו לאחר מכן לפעילי המוקד שהמח"ט הורה להחזיר פליטים סודנים המאותרים בשטח ישראל למצרים ב"נוהל החזרה חמה" ו"אם הם לא רוצים לחזור – אז יורים באוויר". פיטר מספר על אזורים בהם ריח הגופות הנורא כמעט ומנע בעדם מלהמשיך במסעם לישראל. האורות של כלא קציעות משמשים לאחים כמצפן. הם מגיעים לצדו הישראלי של הגבול ומחכים. דיוויד צונח על החול המקפיא. הוא לא עוצם עין משך שלושה ימים. לא עוברת חצי שעה והפטרול המיוחל של מג"ב מגיע לאסוף אותם. הם מנופפים בתעודות מבקשי המקלט שלהם. אצל החיילים לא נרשמת התפעמות יתרה, והשניים מועברים לכלא קציעות. אל האור. לראשונה מאז מות הוריהם, פיטר ודיוויד נפרדים. הם מושמים בשני אגפים שונים, מרחק מטרים בודדים, מנותקים מהעולם החיצון ומנותקים זה מזה. אין יום שעובר מבלי שפיטר לא מבקש מסוהריו לראות את אחיו, או לפחות לדווח לו מה שלומו. לאחר שלושה חודשים, נודע לפיטר ממתנדבי המוקד שאחיו הועבר למתקן "מיכ"ל בחדרה", מתקן מעצר לקטינים זרים. **** 37 מליון איש חיים בסודאן. 2 מליון מהם נרצחו במלחמת האזרחים, השוחקת מזה כארבעים שנה את החברה הסודאנית באכזריותה. אותו משטר שאחראי למלחמת האזרחים אחרי גם לרצח העם המחריד המתרחש בשלוש השנים האחרונות בדרפור, אשר הוגדר לאחרונה על ידי מחלקת המדינה האמריקאית כאחד מהמשברים ההומניטרים הגדולים בעולם. הפתרון למשברים עדיין נראה רחוק מהעין-חרטום חזרה בה מהסכמתה להציב באזור כוח משותף של האו"ם ושל האיחוד האפריקאי, ש- 7,000 חייליו לא מצליחים לספק צל צילו של ביטחון לפליטים. ממשכנה בבירה חרטום, אוחזת העילית הערבית-המוסלמית במוסרות השלטון מאז הכרזת העצמאות של סודאן בשנת 1956 . "בבסיס הסכסוך המזוין עומדת תביעת החברה הדרומית מהממשל המרכזי הערבי-מוסלמי, להכיר במאפייניה המיוחדים - הדתיים, האתניים והאחרים, ולשתפה באופן הוגן בניהול המדינה ובחלוקת משאביה הכלכליים " מסבירה ד"ר יהודית רונן, מרצה בכירה במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב ובמחלקה למדעי המדינה בבר אילן. "מלחמת האזרחים משקפת את בעייתה הקשה של המדינה הנקרעת במאבק אימים בין שתי החברות העיקריות החיות בה- חברת הרוב הערבית והמוסלמית שמוצאה הוא שמי והיא חיה בצפון המדינה, וחברת המיעוט האפריקנית השחורה, הנוצרית והאנימיסטית, החיה בדרומה". "אין לי זיכרון מוקדם שלא כרוך בחשש המלחמה", אומר פיטר. הפשיטה בה נהרג אביו, לא הייתה חוויתו הראשונה ממלחמת האזרחים. "בפעם הראשונה הספקנו לברוח כל המשפחה בזמן. היינו בני מזל. רב תושבי הכפר נמחקו כליל". ליל הבריחה ההוא, כמו הלילה בו נרצחו אביו ודודו לנגד עיניו, לא עוזב את פיטר לנפשו."יש לי תמונה בראש שאני לא מצליח למחוק", הוא אומר ומכה קלות בראשו כמנסה להיפטר מיתוש טורדני. "כשברחנו חלפנו על פני עשרות גופות שהיו מוטלות בדרך. לפתע ראיתי פנים מוכרות. זה היה חבר טוב שלי, את שמו לא אשכח לעולם. מדי יום ראשון היינו משחקים כדורגל ומתרחצים בנילוס הלבן אחרי הטקס בכנסייה. הוא היה החבר הקרוב הראשון שלי מחוץ למשפחה. בליל הבריחה היה חושך נוראי. לא ראיתי לאן אני הולך, אבל את הפרצוף שלו לא יכולתי שלא לזהות. בכיתי ולא יכולתי להמשיך לרוץ. עד היום המבט שלו רודף אותי בחלומות". משפחתו של פיטר החלה מסע של פליטות בתוך ארצם. הם התמקמו בכפר חדש, צפונית למקום הולדתו שנחרב. משפחתו, המשתייכת לשבט הנואר ולדת הנוצרית, התקיימה תמיד בצמצום ובדלות. אביו היה חקלאי, מלקט בשדות כותנה, אמו טפלה בתחזוקת הבית. בגיל 6, הוא עוזב את בית הספר כדי לעזור לאביו. את זמן הלימודים האבוד הוא משלים היום בכלא נפחא בנסיונות ללמוד עברית ואנגלית. האסירים הישראלים מספרים כי הם שמחים לסייע לו, לתבל את שגרת חייהם המוכרת לעייפה. פיטר מדבר על חינוך בחרדת קודש. "להורי לא היה כסף לשלוח אותי לבית הספר היסודי. אני ואחיי למדנו בבית הספר של הכנסייה. אני עזבתי כדי לעזור לאבי. היום אני מצטער שלא יצא לי ללמוד כמו שצריך". **** במשרד הביטחון ובמשטרת ההגירה רואים בפיטר ובשאר הפליטים הסודאנים מחבלים פוטנציאלים. "סודאן היא אחת משש מדינות שעוסקות בעידוד ייצור טרור" התריע בכנסת נצ"מ ישראל אהרוני, סגן מפקד משטרת ההגירה בישראל. "כל הגורמים הביטחוניים סבורים שיש מסוכנות לגבי הסודאנים . לשחרר סודאני בלי אבחון מדוקדק, זה הימור נועז". פרופ יהודה באוואר, מבכירי חוקרי השואה בישראל והיועץ האקדמי של יד שם מתפלץ למשמע ה"זיכרון הקצר" של מקבלי ההחלטות בישראל. "בזמן מלה"ע ה-2 הגיעו פליטים יהודים מגרמניה, אשר הייתה מדינת אויב של בריטניה, וכאשר פרצה המלחמה טענו השלטונות טענה בדיוק כזאת כפי שטוענים אצלנו: אלה אזרחי מדינת אויב ואנו נשים אותם מאחורי סורג ובריח." מדיניותה של אנגליה השתנתה עד מהרה בעקבות לחץ ציבורי, ורבים מהפליטים היהודים קבלו שם מעמד. בכדי שמקרים כגון אלו לא ישנו בעתיד, ופליטים יהודים יוכלו למצוא חוף מבטחים, הייתה זו לא אחרת מאשר מדינת ישראל הצעירה אשר בשנת 49 יזמה את סעיף 44 באמנת ג'נבה הרביעית: הסעיף קובע שמדינות הנמצאות במצב מלחמה "לא ינקטו אמצעים מגבילים ביחס אל פליט נתין מדינת אויב, אשר אינו נהנה מהגנת מדינה כלשהיא, רק בגלל נתינותו". חמישים שנה אחרי, ישראל מפרה את אותו סעיף שהיא עצמה הוסיפה. את ביקורתו החריפה של באוואר על הטיפול במבקשי המקלט מסודאן, הוא אינו שומר רק לחבר מרעיו באקדמיה. לאחרונה, הצטרף כידיד בית משפט לעתירה לבג"צ שהגישו המוקד יחד עם הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב בדרישה לחדול ממעצר סודאנים לפי חוק ההסתננות. "העם היהודי למוד פליטות", הוא כותב בהודעתו לבית המשפט. "באו אליו, בדרך נס, מעט פליטי חרב שחורים, שמשפחותיהם נרצחו בשל צבע עורם ובשל השתייכותם האתנית. הם מבקשים מקלט. אין מדובר על מליונים, ואין גם סיכוי שיגיעו הנה פליטים כאלה במספרים גדולים. להתנכר לבקשתם למצוא אצלנו מקלט יהיה מעשה שעליו ילדינו ונכדינו יקללו אותנו- לקלוט אותם, יהיה מקור לגאווה ולסיפוק". בתגובה לפניית "כביש 40" למשרד הפנים, באשר לשאלה מדוע מסרב המשרד להעניק מעמד לפליטי סודאן, ענתה הדוברת סבין חדד:" הנושא נמצא בבחינה כוללת מול כל הגורמים הרלוונטיים.מחד, מדינת ישראל מחויבת לא להשיב פליטים למקום בו צפויה סכנה לחייהם. מאידך, הסוגיה מעלה נושאים ביטחוניים ומדיניים ועל כן, כאמור, נבחנת בדרגים הבכירים ביותר".מלבד תגובת משרד הפנים, לא היה ניתן לקבל כל תגובה רשמית נוספת מאף משרד אחר. משרדי הממשלה, מעדיפים להתעטף בשתיקתו של העולם לנוכח הזוועות המתרחשות בסודאן. **** מתנדב מגיש לפיטר תמונות חדשות של אחיו. יחד עם שני קטינים סודנים נוספים, שוחרר דיוויד בתיווך המוקד לפנימיית כדורי-בבית הספר החקלאי בעמק יזרעאל. הוא שוקד על לימודי העברית באולפן, ובחר להמשיך להשתלב בשנה הבאה במגמה טכנולוגית. פיטר עובר על התמונות שצולמו, שואל לפשרם של המקומות: הנה דיוויד צופה על הכינרת, הנה הוא ביומו הראשון בפנימייה. פיטר מבין שגם אם ישוחרר לחלופת מעצר באילת כפי שמייעדים לו, הוא יהיה מרוחק עשרות קילומטרים מאחיו. "יהיה לי עצוב להמשיך לא לראותו, אבל חשוב שהוא ימשיך ללמוד. לימודים יפתחו בפניו אפשרויות. ועם עבר כמו שלנו, חייבים לחשוב על העתיד". הכותב הוא רכז הפעילות הציבורית של "מוקד סיוע לעובדים זרים". המעוניינים להתנדב ולסייע לפליטי סודאן הכלואים במתקני כליאה בדרום, יכולים לפנות לאתר האינטרנט של המוקד www.hotline.org.il או לטלפון 03-5602530.