חדשות
לתפארת מדינת ישראל הייחוס המשפחתי לא עזר לטטיאנה בלילא, אזרחית אוקראינה, שהיתה נשואה לאביה של השרה רוחמה אברהם. אחרי מות בעלה היא גילתה שנותרה בחוסר כל, שילדיו מתנכרים לה ושמשרד הפנים דורש שתעזוב מיד את הארץ. ומה עשתה בשבילה השרה הממונה על חגיגות השישים? במשפחת בלילא המורחבת מתקשים להירגע מהנאום של בת משפחתם, השרה רוחמה אברהם-בלילא. לא, הנאום לא עסק בחגיגות השישים למדינה, שהשרה ממונה עליהן, ולא תמצאו אותו משודר בערוץ הכנסת. אלה היו דברים שנשאה השרה על קבר אביה, ביום השנה למותו. רחש של אי נוחות עבר בין עשרות הנוכחים באזכרה לארמאן (עמרם) בלילא, שהתקיימה לפני כחודש בבית העלמין הישן בראשון לציון, עיר מגוריו. "אני לא אשקוט", הבטיחה בתו הבכורה, "אני לא אנוח - אף אחד לא יפלג את המשפחה שלנו". כולם ידעו היטב אל מי מכוונים חציה של השרה. במרחק מה מהקבר נשענה על אחת המצבות טטיאנה בלילא, אלמנתו של האב. פניה היו נפולים, היא מיררה בבכי ונשאה תפילה חרישית. ימים ספורים לפני האזכרה, אומר קרוב משפחה, ביקשה ממנו רוחמה אברהם לא להזמין את טטיאנה לאזכרה. טטיאנה אף קיבלה מסר לא לבוא לארוחה שהתקיימה בבית הכנסת לאחר האזכרה. "ביקשתי שיחזיקו אותי, שאני לא אתפרץ על רוחמה", אומרת רחל בלילא, בת אחותו של המנוח וחברה קרובה של טטיאנה, הקרויה טניה בפי בני המשפחה. "דוד עמרם אהב את טניה. טניה לא פילגה אותנו, היא רק איחדה אותנו". שנה קשה מנשוא עברה על טטיאנה בלילא. בעלה מת מסרטן ב-17 במאי 2007. ביום ה-30 למותו נפגשו בני המשפחה בביתו ובמעמד זה קראה רוחמה אברהם, שמונתה למנהלת העיזבון של אביה, את הצוואה שהשאיר, ועליה חתם, לדברי קרובי משפחתו, ימים אחדים לפני מותו. להפתעתה של אלמנתו ולהפתעת בני משפחה, הוא לא דאג להבטחת עתידה כפי שציפו. ועכשיו מאיימת עליה גם סכנת גירוש מהארץ. השבוע התקשו כמה מבני המשפחה להסתיר את כעסם על רוחמה אברהם, שלטענתם הפנתה לטטיאנה עורף קר. "אחרי שהבנו שטניה תישאר בקרוב חסרת כל, אמרתי לה שאני רוצה להתערב", אומרת רחל בלילא. "היא אמרה לי: 'לא. אל תתערבי'. היא לא האמינה שיעשו לה את זה. יום אחד היא הגיעה אלי רועדת וסיפרה שהיתה לה שיחת טלפון קשה עם רוחמה. אמרתי לה: 'תקשיבי לי טוב, מהיום והלאה את לא נותנת להם להיכנס ולא עונה לטלפונים'". היא באה לישראל מאוקראינה כתיירת לפני שמונה שנים. כאן הכירה את ארמאן בלילא, קבלן בניין מראשון לציון, שהיה מבוגר ממנה ב-15 שנה. הוא השכיר לה יחידת דיור, ובתמורה ניקתה את ביתו. בתוך זמן לא רב התאהבו, עברו לגור יחדיו ונישאו בנישואים אזרחיים בקייב. לשניהם היו אלה נישואים בשנית. לארמאן בלילא היו חמישה ילדים מנישואיו הראשונים ולטטיאנה שני בנים שנשארו באוקראינה. ארבע שנים היו ארמאן וטטיאנה נשואים. במשך הזמן למדה עברית והיתה לבת בית אצל אחיו ואחיותיו ולחלק בלתי נפרד מהמשפחה הגדולה והתוססת. כשהתגלתה מחלת הסרטן בגופו של בעלה, סעדה אותו טטיאנה ושהתה יומם ולילה ליד מיטתו בבית החולים, במשך שבועות. הוא היה בן 65 במותו. תעודת זהות זמנית הבית שבו חיו בני הזוג הוא וילה ישנה ומשופצת בת שתי קומות ומרפסת גדולה מעל, בשיכון המזרח בראשון לציון. את הקומה העליונה חילק בלילא לשתי יחידות דיור שאותן השכיר. הוא וטטיאנה התגוררו בקומת הקרקע. מחסן ישן בחצר שופץ והוסב ליחידת דיור נוספת, שגם היא הושכרה. גם טטיאנה השתתפה בפרנסת המשפחה, ועבדה כעוזרת בית. טטיאנה בלילא לא הסכימה להתראיין לכתבה זו. היא חוששת. הדוברים הם דווקא קרובי משפחתו של בעלה, שאינם יכולים לשאת את יחסם של ילדיו אליה. בנוסף על כך הם מתקשים להבין את ההודעה המקוממת, לטענתם, שקיבלה ממשרד הפנים ובה התבקשה לעזוב את הארץ. לאחר מותו של בעלה פנתה טטיאנה למנהל האוכלוסין בראשון לציון וביקשה מעמד של קבע בישראל. לאחרונה הונהג במשרד הפנים נוהל המסדיר את מעמדן של אלמנות שהיו נשואות לאזרחים ישראלים. טטיאנה מילאה את כל הטפסים והאישורים הדרושים, אך להפתעתה, משרד הפנים - שבו כיהנה אברהם-בלילא כסגנית שר עד לפני שנתיים - דחה את בקשתה. גם בקשה חוזרת, שהופנתה אל ראש מנהל האוכלוסין, יעקב גנות, נדחתה בנובמבר. לפני חצי שנה פנתה בלילא, באמצעות עו"ד זרי חזן, בעתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וביקשה להורות למשרד הפנים להחזיר לה את אשרת השהייה והעבודה בישראל. לטענת עו"ד חזן בעתירה, היא עומדת ב"תנאי הנוהל": טטיאנה וארמאן בלילא נרשמו במרשם האוכלוסין כזוג נשוי, ולטטיאנה אף הונפקה תעודת זהות זמנית וניתן לה רישיון עבודה מתוקף היותה נשואה לישראלי. על פי המסמכים שהוגשו במסגרת העתירה המנהלית, החלה טטיאנה לפני ארבע שנים בהליך לקבלת מעמד קבע בישראל. ההליך, שהגיע כמעט עד לסיומו, נקטע עם מותו הפתאומי של בעלה. "מסיבות מקוממות ולא ברורות", טוען עו"ד חזן, "ולהשקפתי בניגוד לקבוע בנוהלי משרד הפנים, בקשתה סורבה והיא התבקשה לעזוב מיד את ישראל". אחיו של ארמאן בלילא וילדיהם מתקשים להאמין שהאשה שהיתה חלק מחייהם בשמונה השנים האחרונות נתונה היום בסכנת גירוש. "התחושה היא שהכושי עשה את שלו ועכשיו הוא יכול ללכת", אומרת רחל בלילא בכעס. "טטיאנה היתה נשואה לדוד שלי כדין. היא חיה איתו, בישלה לו, עבדה בשבילו, גיהצה לו וטיפלה בו עד לנשמתו האחרונה. עכשיו זורקים אותה לכלבים". טיול להר תבור באפריל 99' באה טטיאנה מאוקראינה לישראל באשרת תייר. מאחוריה השאירה שני בנים בוגרים. היא נקלעה שם לקשיים כלכליים, ולא הצליחה לפרנס את עצמה ולסייע לילדיה במימון לימודים גבוהים. מטרתה היתה למצוא כאן עבודה. היא התגוררה בראשון לציון ומצאה עבודה כמטפלת בילדה, ואת הכסף שהצליחה לחסוך שלחה לבניה. כאן גם הכירה כמה עובדים ממולדובה ששכרו יחידת דיור בביתו של הקבלן ארמאן בלילא. באוגוסט 99' יצאה עם חבריה החדשים לטיול מאורגן להר תבור. גם ארמאן בלילא הצטרף, ובין השניים נרקמו יחסי ידידות. על פי העתירה המנהלית שהגישה לבית המשפט, ובה מפורטת מערכת היחסים שלהם, עד מהרה נגעו שיחותיהם בעניינים אישיים וטטיאנה סיפרה לו על בעיותיה האישיות וקשייה הכלכליים. בלילא ביקש לעזור לה והציע שתעבור להתגורר בחדר פנוי בדירתו, ובדרך זו תחסוך את דמי השכירות החודשיים. לאחר לבטים רבים, ורק לאחרי שסוכם ביניהם כי בתמורה למגורים היא תעבוד בביתו במשק בית, קיבלה את ההצעה. ב-15 בספטמבר 99' חל יום הולדתה ה-42 של טטיאנה. על פי העתירה המנהלית, ערך לכבודה בלילא מסיבת הפתעה בחיק הטבע, בהשתתפות בני משפחתו וחבריו. בסוף הערב חשף לפניה את רגשותיו העמוקים ואת אהבתו וביקש ממנה לחיות עמו כבת זוגו. נישואיו הראשונים עלו על שרטון והזוג התגרש שנים רבות לפני כן. בראיונות שנתנה רוחמה אברהם היא סיפרה שגדלה בשכונת מצוקה ושאביה, שהעריץ את מנחם בגין, היה הדמות הדומיננטית בבית. לאחר מותו הוסיפה אברהם את שם המשפחה של אביה, בלילא, לשמה. "כשעמרם הכיר את טניה", מספרת בת אחותו של ארמאן, אהובה בלילא-חן, "אמי התנגדה לקשר כי היא מאוד אהבה את אשתו לשעבר. אבל לאט לאט הכרנו את טניה וכולנו פשוט התאהבנו בה". טטיאנה הפכה לחלק ממשפחתו של ארמאן. לא היה אירוע, חג או שבת שלא באה איתו לארוחה משפחתית או אירחה את ילדיו, אחיו וילדיהם. מי שהכיר אותו הבחין בשינוי שחל בו. "טניה הפכה אותו לאדם מצוחצח, מסודר ובעיקר מאושר", מספרת רחל בלילא. "הוא לא היה יוצא מהבית אם המכנס שלו לא היה מגוהץ. לפני כן הוא בחיים לא היה הולך עם חולצה מכופתרת ונעל נקייה. היא דאגה לו כל הזמן והוא כל הזמן אמר: 'אני אדאג לטניה'. היום, כשאני רואה מה שעשו לה, אני לא מבינה: למה לעשות לה את זה? למה צרות העין הזאת?" בזכות הבת קרובי המשפחה מספרים שארמאן בלילא היה איש לא קל. "הוא אהב שדברים נעשים בדרך שלו ואי אפשר היה להתווכח איתו", מספר אחד מהם. "הוא היה עקשן, לא פשוט", אומרת אהובה בלילא-חן, "אבל מאוד אהב את טניה. הם נסעו לטייל ביחד, נסעו לאוקראינה ביחד. אבי, דוד, אח של עמרם, נפטר לפני שנתיים. כשאבי חלה טניה ועמרם היו כל הזמן מבקרים אותנו. באבל על אבי טניה היתה באה כל יום באוטובוס, או עם בן משפחה, כדי לסעוד את עמרם שישב שבעה. אחרי השבעה היא שמרה עם אמי על קשר יומיומי. קרובי משפחה אחרים לא שמרו על קשר, אבל טניה היתה שם. היא דיברה איתה כל יום, שאלה אותה אם היא צריכה משהו. הקשר נשמר עד היום ואמי אוהבת אותה אהבת נפש". הסיפור הבא, אשר הוצג לבית המשפט במסגרת העתירה המנהלית, מעיד על הקשר בין טטיאנה לארמאן: ב-2002 נולד לטטיאנה באוקראינה נכד ראשון. מאחר שמעמדה כאן לא הוסדר סופית היא חששה לצאת מישראל פן תיתקל בקשיים לחזור, וארמאן נסע במקומה. במשך חודש שלם שהה ארמאן בחברת שני בניה של טטיאנה. הם לקחו אותו לראות את ביתה הישן, טיילו איתו במחוזות ילדותה והפגישו אותו עם בני המשפחה. ארמאן צילם את הביקור ושב אל טטיאנה עמוס בקלטות ובתמונות. היא לא ידעה את נפשה מרוב אושר והתרגשות. כשארמאן פרש מעבודתו, מספרים בני המשפחה, טטיאנה החלה לעבוד במשק-בית בראשון לציון ובנס ציונה. אבל בבית הוא היה האחראי הבלעדי על ההתנהלות הכלכלית. "אפילו לסופר הוא לא היה שולח אותה לבד", מספר קרוב משפחה. "כל יום היא עבדה בשני בתים והיתה נותנת לארמאן את הכסף", אומרת רחל בלילא. "הוא ידע את סידור העבודה שלה, היא היתה נכנסת הביתה בשבע בערב והוא היה מחכה לה עם אוכל שבישל; היתה משתגעת מהאוכל החריף שבישל. כשהיא נסעה לאוקראינה לביקור, אני החלפתי אותה בעבודה. לא עמדתי בקצב". קרובי משפחה מספרים כי לא פעם ביקשה רוחמה אברהם את עזרתה של טטיאנה בניקוי ביתה. מהרגע שבו טטיאנה נכנסה לחייו של ארמאן, גם ביתו היה מצוחצח וממורק. "הבית זרח", מסכמת רחל בלילא. "טניה היתה תותחית באירוח. הכניסה את כולנו לכיס הקטן. כשרוחמה היתה אומרת שהיא קופצת, אז השולחן היה ערוך תוך חמש דקות". ביולי 2003, שלוש שנים וחצי לאחר פגישתם הראשונה, החליטו טטיאנה וארמאן למסד את הקשר ביניהם ונישאו בנישואים אזרחיים בקייב. על פי מסמכי העתירה המנהלית, לא בנקל גמרו אומר בלבם לתת הזדמנות שנייה למוסד הנישואים, שממנו נותרו בעבר פגועים ומאוכזבים. הם דאגו להסדרת כל האישורים הנדרשים לנישואיהם, ובין השאר קיבלו את אישורה של הקונסוליה הישראלית בקייב ודאגו לתרגום עברי של תעודת הנישואים. לדברי מקורבים, כשבאו בני הזוג להחתים את המסמכים בקונסוליה ונתקלו בתור ארוך, הציג בלילא את עצמו כאביה של רוחמה אברהם ואף התקשר אליה וביקש את עזרתה. רוחמה אברהם היתה אז חברת כנסת, חברה בוועדה למעמד האשה ובוועדה לעובדים זרים. "כשדוד עמרם חזר", אומרת רחל בלילא, "הוא לא הפסיק להתלהב וסיפר בהתרגשות איזה כבוד ויחס קיבל מהקונסול בזכות הבת שלו, רוחמה". מיד עם שובם ארצה פתחה טטיאנה בהליך לקבלת מעמד בישראל. מדי שנה נדרשו בני הזוג להתייצב במשרד הפנים ולהוכיח שנישואיהם כנים ויציבים; רק אחר כך היתה טטיאנה מקבלת הארכה של אשרת השהייה שלה בשנה נוספת. ב-2004 היא קיבלה תעודת זהות ישראלית זמנית ואשרת עבודה מתוקף היותה נשואה לישראלי, והחלה לעבוד במרץ במשק בית. יום ולילה לצדו בכל שנה, בחג הפסח, נהג ארמאן לטוס לביקור אצל ילדיו החיים בארצות הברית. שלושה מחמשת ילדיו - אליהו בלילא, אתי בולינדר וגלית טויזר - מתגוררים בניו יורק. גם לקראת חג הפסח בשנה שעברה התכונן לטוס. "כמה ימים לפני הנסיעה פגשתי את עמרם", מספרת אהובה בלילא-חן, "וראיתי שהוא רזה מאוד. אמרתי לו בצחוק: 'דוד עמרם, מה אתה מרזה כל כך, אתה מנסה להיות חתיך?' חשדתי שמשהו לא בסדר, הוא לא נראה בקו הבריאות". משום שאישור השהייה שלה בישראל עמד לפוג, לא יכלה טטיאנה לקבל אשרת כניסה לארצות הברית. המועד שנקבע לה ולבעלה במשרד הפנים להארכת האישור, נפל בזמן שבו תיכנן ארמאן לשהות אצל ילדיו באמריקה. מסיבה זו ניגש בלילא יומיים לפני טיסתו למשרד הפנים והפקיד שם מכתב שבו הצהיר על מערכת החיים המשותפת שהם מקיימים. הוא ביקש שמכתבו זה ישמש בסיס להארכת אישור השהייה של טטיאנה בארץ, מתוקף היותה נשואה לו. ערב הטיסה חש ברע, אך החליט לטוס בכל זאת. הוא לא שכח לדאוג לאשתו. "לפני נסיעתו ארמאן התקשר אלי", אומרת אחותו, בת שבע בלילא, "ואמר לי, 'בת שבע, טניה עושה את החג אצלך". יומיים לאחר נחיתתו, בעת שהיה בביתה של בתו אתי בולינדר בלונג איילנד, הידרדר מצבו והוא אושפז בבית חולים. מצבו החמיר במהירות והרופאים בישרו לו שמחלת סרטן התפשטה בגופו וימיו ספורים. את בשורת האיוב על מצבו הקשה בישרה לטטיאנה בתו, רוחמה אברהם. מקורבים מספרים השבוע, כי רוחמה אברהם - אז סגנית שר הפנים - התלוותה אל טטיאנה למשרד הפנים, שם ביקשה טטיאנה מהפקידים לחדש את אישורי השהייה שלה בארץ, כדי שתוכל לקבל ויזה לארצות הברית. הוויזה היתה מוכנה בתוך שעות. במשך שבועיים שהתה טטיאנה ליד מיטת בעלה בניו יורק. לאחר שובם ארצה חלה הידרדרות נוספת במצבו והוא אושפז בבית החולים שיבא בתל השומר. "הוא חזר מארצות הברית בפסח שני", מספרת אהובה בלילא-חן. "אמי ואני נסענו לביתם. טניה נראתה שבר כלי וביקשה מאיתנו לא לבכות כדי לא לצער אותו. לאחר יומיים הוא נכנס לתל השומר, משם יותר לא יצא. טניה היתה לצדו יום ולילה". בבית החולים קיבל בלילא תרופות חזקות לשיכוך כאביו. היה ברור שמותו קרוב. טטיאנה ישנה ליד מיטתו בבית החולים לילות רבים ברציפות. כשרוחמה אברהם או אחת מאחיותיה באה לביקור, הרשתה טטיאנה לעצמה לעזוב לכמה שעות ונסעה הביתה כדי להתרענן ולהתקלח. "רוחמה עברה תקופה קשה מאוד", אומרת בת דודתה רחל בלילא. "עד שהאחים באו מארצות הברית, הרבה נפל עליה. כסגנית שר, רוחמה היתה מגיעה לבית חולים עם שני פלאפונים והיתה מקבלת הרבה שיחות או ביקורים של אנשים חשובים במסדרון. טניה היתה כל היום ליד עמרם. אפילו קפה היא לא ירדה לשתות". רחל בלילא אומרת כי בשלב מסוים החלו גם "הלכלוכים". "באחת הפעמים הבודדות שטניה הלכה הביתה להתקלח", היא מספרת, "הסיע אותה הביתה ידיד שלה ושל עמרם, שהיה רופא. דודה שלי באה אלי בבית החולים ואמרה לי: 'הפלאפון שלה סגור. היא בוגדת בו', אמרתי לה: 'את לא מתביישת?' אחרי כמה שעות, כשטניה חזרה, הייתי עדה לוויכוח. רוחמה כעסה ואמרה לה: 'למה את מכבה את הפלאפון?' טניה היתה בהלם, היא אמרה לה שבסך הכל נגמרה לה הבטרייה. אני לא יכולתי לשתוק. אמרתי למשפחה: 'הבן אדם עוד לא מת, אתם לא מתביישים? על מה אתם מדברים? האשה הזאת לא זזה מהמיטה של דוד עמרם במשך ימים, שבועות, מה היא כושית שלכם? היא לא יכולה ללכת הביתה להתקלח ולהחליף בגדים?'" ועכשיו זהו? קרובי משפחה מתקשים להבין מדוע משרד הפנים מסרב לאשר לטטיאנה בלילא להישאר בישראל. "כשהיה צריך להטיס את טטיאנה לטפל בעמרם בארצות הברית, רוחמה היתה איתה", אומרת רחל בלילא. "ועכשיו זהו? היום טטיאנה חולה ממה שעשו לה". מי שכן הגישה מכתב ובו ביקשה לסייע לטטיאנה היא דווקא הבת אתי בולינדר, החיה בארצות הברית. "טניה טיפלה באבא שלי במיומנות נהדרת לאורך כל הדרך, בזמן שהיה בריא וגם חולה", היא כתבה במכתב שצורף כנספח לעתירה המנהלית, לאחר השבעה. אבל מאז, בעקבות הסכסוך בין טניה לילדיו של בלילא, השתנתה עמדתה. "אני מעוניינת שיעיפו אותה כמה שיותר מהר מהארץ", אמרה השבוע בשיחת טלפון מניו יורק. "אני אישית אדאג לזה. לא מגיע לה להישאר בארץ ואנחנו נגיש נגדה תביעות כדי שתצא" (תגובתה של השרה אברהם-בלילא לא התקבלה עד סגירת הגיליון). לאחר שהבינה כי נשארה בישראל ללא זכויות ועם סכנת גירוש כחרב המתהפכת מעל לראשה, פנתה טטיאנה וביקשה סיוע משפטי (מלבד עו"ד חזן מייצגים את ענייניה גם עו"ד לירן פרידלנד ומשה היבל). בחג הפסח האחרון היא חשה עצבות ובדידות יותר מתמיד. הפעם, להבדיל משנים קודמות, היתה בבית חברה ולא בחוג המשפחה. מכריה מספרים שהיא רוצה להמשיך לחיות פה. היא מצאה כאן חברים והיא רואה באחיו ואחיותיו של ארמאן ובילדיהם בני משפחה. מדי יום שישי היא עולה לקברו של בעלה ומניחה עליו זר פרחים. לעתים היא מוצאת כי יד עלומה השליכה על הקרקע את הפרחים שהניחה שבוע לפני כן. הבית בראשון לציון. בני הזוג בלילא התגוררו בקומת הקרקע ? צו ביניים נגד הגירוש לטענת משרד הפנים, טטיאנה בלילא אינה זכאית לאשרה עו"ד זרי חזן מייצג את טטיאנה בלילא בכל הקשור לעתירה המנהלית נגד דרישת משרד הפנים שתעזוב מיד את ישראל. זו תגובתו: "טטיאנה בלילא הנה אלמנתו של ארמאן בלילא ז"ל, אזרח ישראלי, לו היתה נשואה במשך ארבע שנים ועמו ניהלה משק בית משותף. טרם פטירתו אף הוענקה לה תעודת זהות זמנית, וזאת לנוכח העובדה, בין השאר, כי מרכז חייה עבר לישראל. עם פטירתו של בעלה פנתה מרשתי למשרד הפנים, בבקשה להעניק לה מעמד של קבע בישראל. בקשתה סורבה והיא התבקשה לעזוב מיידית את ישראל. עם קבלת התשובה הוגשה בשמה עתירה מנהלית נגד החלטת משרד הפנים וכן בקשה למתן צו ביניים שימנע את גירושה. העתירה טרם נידונה, אך בית המשפט קיבל את בקשת מרשתי והוציא צו ביניים האוסר את הרחקתה. בהתחשב בהיכרותי עם המערכת האמורה וניסיוני בתחום, אני משוכנע שנעשה כאן עוול גדול ובטוח כי המערכת המשפטית תדע לתקן עוולה זו". דוברת משרד הפנים, סבין חדד: "מנהל האוכלוסין גיבש נוהל מיוחד המתייחס לאזרחים זרים שנישאו לישראלים ובן זוגם הישראלי נפטר, עוד בטרם הסתיים 'ההליך המדורג' שבסופו ניתן להם מעמד בישראל. נקבעו קריטריונים לקבלת המעמד ולהמשך שהייה בישראל גם לאחר פטירת בן הזוג. בין הקריטריונים המרכזיים: בן הזוג הזר השלים לכל הפחות מחצית מההליך המדורג (שנמשך כארבע שנים וחצי) ולבני הזוג ילדים משותפים. "במקרה האמור, טטיאנה בלילא השלימה כשלוש שנים מההליך, אולם לבני הזוג לא היו ילדים משותפים. המקרה הובא לדיון בוועדה הבינמשרדית לבחינת מתן רישיון שהייה מטעמים הומניטריים. חברי הוועדה קבעו שמאחר שהנ"ל אינה עומדת בקריטריונים ולבני הזוג אין ילדים משותפים, בעוד לטטיאנה בלילא ישנם ילדים החיים באוקראינה, לא נמצא מקום לאשר הבקשה". לכתבה : הארץ
| |||