חדשות
עיר מקלט מאחורי הנתונים היבשים על אלפי הפליטים האפריקנים שמציפים את ישראל מסתתרים סיפורים אנושיים מצמררים. גבריאל, אחד מששת אלפים פליטים שמציפים היום את תל-אביב, השתתף ב'מרד מפקד האוכלוסין' במולדתו אריתריאה, נכלא, גויס בכפייה, חווה התעללות קשה, חצה גבולות, שיחד מבריחים ואיבד חברים - הכול כדי להגיע לארץ המובטחת. עכשיו הוא שוטף כלים של סועדים תל-אביבים, ולא חולם לרגע לחזור הביתה בפסגת ההר החשוכה שרר קור מקפיא. טיפות גשם אופייניות לתחילת חודש יולי ירדו מפעם לפעם והרטיבו את הצמחייה. במורד ההר חנו כוחות גדולים של צבא אריתריאה, עיני החיילים בולשות אחר תנועות חשודות. בשיפולים הדרומיים, כמה מאות מטרים מעבר לגבול, התבצרו חיילים אתיופים בשוחות, לקראת תחילתה של עוד משמרת מתישה. הבחור הצנום שבמרומי ההר הצטנף במעילו בניסיונו להתחמם, נגס בפריטי המזון שבתרמילו, והתפלל שהלמות לבו לא תסגיר את נוכחותו. קצת לפני עלות השחר החל לנווט בנקיקים התלולים, מנסה להיצמד כמה שיותר לעמדות כוח השלום של האו"ם. כעבור שעה נתקל בשוחה אתיופית והרים את ידיו בכניעה. "אני מבקש מקלט מדיני", אמר לחיילים. זו היתה רק תחילתה של הדרך הארוכה, שבסופה חצה את הגבול לישראל. היום, שנה וחצי אחרי, הוא קורא לעצמו גבריאל, גרסה עברית שנושקת לשמו המקורי. השם החדש לא נועד רק להקל על תהליך ההתאקלמות במדינתו החדשה; חשוב לו לשמור על אנונימיות, מחשש ממשי שיבולע למשפחתו הגדולה שנותרה מאחור. מסע התלאות שלו, שהחל לפני 19 חודשים, הגיע כעת לשלב דירת החדר בתחנה המרכזית הישנה שבדרום תל-אביב. שבעה אריתריאים מאכלסים את הדירה, שגודלה חמישה מטרים על ארבעה. במקור שכר גבריאל את המקום עם שלושה שותפים, שחולקים עמו דמי שכירות של 1,750 שקלים בחודש. את שלושת בני המולדת הנוספים הם צירפו כמחווה לאחיהם לצרה. על כל אחת משתי המיטות ישנים שלושה. המזרון הקטן שבתווך מספיק בדיוק לאחד. חדר השירותים הזעיר מכיל אסלה, כיור ומקלחת, ויש גם מקרר ישן וכיריים לבישול. ישראלים חמי-לב תרמו שמיכות ומקלט טלוויזיה ישן. את קלטות הדי-וי-די של כוכבי זמר אתיופים רכשו הדיירים בכוחות עצמם. לרוב, כשגבריאל חוזר בארבע לפנות בוקר, בסיומה של עוד משמרת רחיצת כלים במזללה, שותפיו כבר יצאו איש איש לעבודתו, כך שהדירה כולה עומדת לרשותו למשך היום. דקות הליכה ספורות מדירת החדר, ריח עז של צחנה מקדם את פני הנכנסים למרתף ברחוב מטלון 77. 150 פליטים אפריקנים – גברים, נשים וטף - דחוסים כאן בצפיפות איומה, רובצים על שורות ארוכות של מזרנים. כמה מהם בוהים בעיניים כבויות בסרט פעולה אמריקני ישן, שהטלוויזיה מציגה בווליום מחריש אוזניים. השוהים כאן מבודדים ומנוטרלים משלל הפיתויים שמציע ביב השופכין האנושי של סוחרי סמים ופרוצות, שזורם בסמטאות למעלה. כאן התגורר גבריאל במשך חודש. "היה לי מזל. אני משכיל ודובר אנגלית. זה אפשר לי לשפר את המצב שלי", הוא מסביר. משב רוח קריר, מחיה נפשות, טופח על פנינו ביציאה מהמקלט. בהשוואה אליו, דירת החמש-על-ארבע נראית ומרגישה כמו סוויטה בהילטון. חבורות של אפריקנים, נציגים מכל רחבי היבשת, ישובים על המעקות או פוסעים לאטם ברחוב. "לעולם לא אשוב למקום שעזבתי", נשבע גבריאל, "לא כל עוד נמשך שם המצב הקיים. רציתי להיות חופשי, בטוח, להפסיק לפחד. רציתי להיות אדון לעצמי, לחיות את החיים". כמו כ"ט בנובמבר לגבריאל, 26, חמישה אחים ואחיות. הקטנה, בת 15, לומדת בתיכון. האח הבכור, בן 37, משרת בצבא אריתריאה. את ילדותו העביר גבריאל בכפר קטן בדרום המדינה. הוריו מתפרנסים מאז ומתמיד מחקלאות מסורתית, בעיקר גידולי חיטה, ומקפידים לבקר בקביעות בכנסייה המקומית. מי שחי בכפר, אומר גבריאל, חי מהטבע. כמות הגשמים מכתיבה את כמות היבולים שיאפשרו הישרדות פיזית. בשר הוא מצרך נדיר שעליו מתענגים רק בחגים ובאירועים מיוחדים. בשאר ימות השנה ניזונים מאורז ועדשים. "לא היינו משפחה עשירה וגם לא משפחה ענייה, אלא משפחה שמחה שחיה בצניעות ופשטות. משפחה שתמיד היו לה הפוטנציאל והיכולת להאכיל את הילדים. כולנו הלכנו לבית הספר". הדבר היחיד שהעיב על תום ילדותו, הוא אומר, היתה המלחמה הבלתי פוסקת עם אתיופיה השכנה. פיסה קטנה של היסטוריה: אריתריאה שבצפון-מזרח אפריקה הוחזקה בידי כוחות זרים רבים, בטרם היתה לקולוניה איטלקית ב-1885. האיטלקים שלטו בה עד שהובסו על ידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. ב-1941 הפכה אריתריאה לארץ חסות בריטית. כאן הקימו הבריטים מחנות מעצר שבהם הוחזקו מנהיגי המחתרות מארץ ישראל, לרבות ראש ממשלת ישראל העתידי יצחק שמיר. בסיומה של מלחמת העולם השנייה החליט האו"ם שהאזור יהיה חלק מפדרציה עם אתיופיה. ב-1961 התאגדו לוחמי עצמאות אריתריאים וקראו תיגר על השלטון האתיופי, שבתגובה סיפח את החבל. כך החלה מלחמת אזרחים עקובה מדם, שנמשכה 30 שנה וגבתה את חייהם של 65 אלף חיילים אריתריאים. גבריאל עצמו התחיל את לימודיו בבית ספר יסודי באזור שבשליטת המורדים בני ארצו. "המלחמה תמיד היתה ברקע, תמיד קרובה אלינו". התקווה הגדולה של האריתריאים לעתיד טוב יותר הגיעה במאי 1991, עם הכרזת העצמאות של ארצם. שנתיים מאוחר יותר זכתה העצמאות להכרה רשמית. העצמאות התאפשרה בעקבות ההצלחה הגדולה שנחל צבא המהפכה, 'החזית לשחרור העם האריתריאי' (EPLF), בהנהגת איסאייס אפוורקי, היום נשיאו של המשטר הצבאי ששולט במדינה ביד ברזל. תיאוריו של גבריאל מיום הכרזת העצמאות דומים להפליא לתמונות המוכרות של השמחה הספונטנית שהביע היישוב העברי בכ"ט בנובמבר. "קשה לי אפילו להסביר את התחושות של האנשים", הוא מספר. "כולם היו ברחובות, רקדו, התחבקו עם החיילים, שרו והניפו דגלים. אלה היו ימים טובים - הפעם הראשונה שקיבלנו עצמאות, והיעדרו של הצבא האתיופי הקולוניאלי, שנהג להרוג ולעצור אנשים. בטחנו בצבא המהפכה; כולם קיבלו אותם בסוכריות ובברכות. התחילה תקופה טובה. לא היתה מלחמה, אנשים עבדו, נהנו מחיים שקטים. היה ייצור ואספקה בשוק, והדיקטטורה לא היתה גלויה לעין". הרומן של העם האריתריאי עם החיים הטובים נמשך עד 1998. סכסוך גבול עם אתיופיה הוביל למלחמה חדשה, שהסתיימה כעבור ארבע שנים אחרי שגבתה אלפי הרוגים משני הצדדים, והשאירה את אריתריאה, הענייה ממילא, במצוקה חברתית-כלכלית קשה במיוחד. הזרעים שהובילו אלפים להימלט מהמדינה בדרך-לא-דרך, ולהגיע בחלקם לדרום תל-אביב, נזרעו שנים קודם לכן. לגורם המרכזי לכך קוראים אפוורקי, אותו גנרל כריזמטי שהעניק לאריתריאה את חירותה. כבר בתחילת שנות ה-90, במקביל לניהול הקרבות, עמל על רקימת תוכנית להשתלט על המדינה בבוא היום ולעשות בה כבשלו. כשהוא מגובה בקבוצה חשאית של אנשי אמונו, דאג אפוורקי להעלים את קציני הצבא ואת הפוליטיקאים המוכשרים והאידיאליסטים ביותר, וחיסל כל אפשרות לאופוזיציה עתידית. "הוא איש חזק שעושה כל מה שהוא רוצה", אומר גבריאל. "הוא מפקד הצבא, הנשיא, יו"ר המפלגה. חי את החיים הכי טובים בבית גדול מוקף גדרות". גויסנו לכל החיים ב-1993 התמנה אפוורקי לנשיא. שנה אחר כך החיל גיוס חובה במדינה, תחת השם "שירות לאומי". רבים ממחזור המגויסים הראשון, אז בחורים צעירים, משרתים עד עצם היום הזה, כשהם כבר בני ארבעים. אין אפשרות להשתחרר. השכר: 20 דולר בחודש. "זה גיוס לכל החיים", אומר גבריאל, "בלי כסף, בלי זכויות ובלי אפשרות לחזור הביתה". ומה אם מישהו אומר "נשבר לי, אני רוצה לחזור למשפחה"? "הוא מוכנס לבית סוהר ומעונה. אין אלטרנטיבה. כשאתה בתיכון הם באים ומבקשים ממך להתגייס. ברגע שאתה שם, זה נגמר. החייל סובל, המשפחה שלו סובלת, נאבקת לשרוד כלכלית". רק קומץ צעירים אריתריאים זוכים לממש את חלומם לרכוש השכלה גבוהה. 5,000 ניגשים לבחינה ארצית שנערכת מדי שנה, ומתוכם 1,200 המצטיינים ממשיכים ללימודים באוניברסיטת אסמרה שבעיר הבירה, המוסד האקדמי היחיד במדינה. כל היתר מגויסים ומשובצים לחטיבות הצבא השונות. גבריאל מציין בגאווה שהיה בין הנבחרים שנשלחו לאסמרה. ב-2001, כשהיה בשנה השלישית של לימודי תואר ראשון במנהל עסקים, פנה המשטר הצבאי לאוניברסיטה בדרישה שתבצע עבורו ללא תשלום מפקד אוכלוסין. המפקד, שנועד לאיסוף נתונים אודות העקורים שאיבדו את רכושם במהלך המלחמה, אמור היה להיות ממומן על ידי הבנק העולמי וארגונים בינלאומיים אחרים. למרות זאת נדרשו הסטודנטים והסגל, שציפו לשכר בסיסי תמורת העבודה, להירתם למאמץ הלאומי ולממן את העלויות מכיסם. הסטודנטים זקפו ראש ופתחו במחאה. "סירבנו", נזכר גבריאל בכעס. "ידענו שהכסף אמור להגיע מחו"ל, אבל הממשלה רוצה לשים את כולו בכיסיה. אמרנו: הממשל מנצל כוח אדם. אנחנו, כאנשים משכילים, חייבים להתנגד. אם נצליח, נילחם גם על כך שאחינו בצבא יקבלו תשלום". בסופו של דבר בוטל המפקד, ועמו המימון הבינלאומי. נקמת ההורים השכולים מבעד לחלון האוטובוס ניבטים מגדלי אקירוב המזדקרים לשמיים. גבריאל יושב, שקט ומהורהר, בדרכו לעוד משמרת ליד הכיור. הנוף האורבאני אינו מעניין אותו. ספק אם הוא יכול לדמיין את העושר בפנים הדירות, את פערי המעמדות שהוא מייצג. בלתי אפשרי לחלץ ממנו אמירה אודות התרשמותו מהשפע הישראלי שנגלה לעיניו מאז הגיע לכאן. יש לו ציפיות נאיביות שממשלת ישראל, שבקושי מסוגלת לדאוג לילידי הארץ, תגלה הבנה גדולה כלפי שלל הפליטים והמסתננים. "עברתי גיהנום", הוא חוזר ואומר. שערי הגיהנום נפתחו עם סיומו של מרד מפקד האוכלוסין. כאלפיים סטודנטים נאסרו, וגבריאל ביניהם. כולם הועלו על אוטובוסים ונשלחו ל'וויאה', מחנה מעצר למתנגדי משטר שממוקם במדבר במזרח המדינה, קרוב לים סוף. שם, בתוך מתחם מגודר ושמור על ידי חטיבה, הם ישבו בחום של 46 מעלות. הקצבות המזון והמים היו דלות. למזלם, לחץ בינלאומי מאסיבי הוביל לשחרורם כעבור חודשיים. לאוניברסיטה הם חזרו עם שני חברים פחות לספסל הלימודים; השניים נפטרו בבית החולים כתוצאה ממכות חום. עם שובם לקמפוס היו הסטודנטים נתונים תחת מעקב קבוע של השירותים החשאיים, והוזהרו לשמור על פרופיל נמוך. ב-2002, כאשר סיים גבריאל את לימודיו, ציפתה לו הפתעה. יחד עם אלף בוגרי מחזורו – משפטנים, כימאים, מתמטיקאים וכלכלנים – הוא נעצר והועבר למחנה האימונים הצבאי 'סאווה', לשמונה חודשים נוספים מאחורי גדרות. "ישבנו שם כמו חיות, אנשים משכילים מכל הפקולטות. לעתים אילצו אותנו לנקות את השטח כדי להשפיל ולהפחיד אותנו. רצו להפוך אותנו לדוגמה לכל האחרים, למען יראו וייראו. אבל אפילו שם המשכנו למרוד, לדבר על אי שביעות הרצון שלנו מהממשלה. דיברנו על הצורך בחופש, חוקה למדינה, מערכת משפטית ובחירות דמוקרטיות". לאחר שחרורם מהמעצר גויסו הסטודנטים לצבא ונשלחו לחטיבות שונות. גבריאל שירת במשך ארבע שנים כעוזר-בנאי. הוא עבד בפרויקט ממשלתי ענקי לבניית בתים וסלילת כבישים במדינה, צעד שנועד לרצות את האוכלוסייה האזרחית ולקנות שקט לכמה שנים. במהלך שירותו הצבאי נאסר פעמים רבות, לאחר שהביע את דעתו על השלטון. בשנתו הרביעית בצבא גילה כי מתכננים לכלוא אותו לתקופה מאוד ארוכה. "הבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות איתם, שלעולם לא אוכל להביא לשינוי בצורה אינדיבידואלית. הבנתי שהגיע הזמן להימלט מהמדינה הזאת, מהכלא הזה, להתחיל לנצל את ההשכלה ולחיות. למה לי לסבול?" ביולי 2006, מבלי שנפרד ממשפחתו או חלק עמה את תוכניתו, ניצל אישור חופשה של 15 יום מהצבא ופתח במסע לאתיופיה. הוא חצה באוטובוסים 100 ק"מ עד לגבול. את 30 הקילומטרים האחרונים צעד ברגל, כשהוא מצליח לחמוק ממחסומי ביקורת צבאיים ואוכלוסייה עוינת של מלשינים. אילו נתפס, הוא אומר, היו שולחים אותו לארבע או חמש שנים בכלא בגין עריקה מהצבא ובגידה. החיילים האתיופים שמולם הרים את ידיו נהגו כלפיו באדיבות. אחרי כמה ימי חקירה ותשאול אודות עברו הצבאי ומצב הדברים באריתריאה, ניתן לו מספר אישי והוא נשלח למחנה פליטים מדברי במערב המדינה. במחנה פגש 5,000 מבני מולדתו, שחלקם כבר שהו שם חמש שנים ויותר. הם ניזונו מהקצבת מזון חודשית שכללה 15 ק"ג חיטה, ליטר שמן, עדשים, מלח ומים. הרגשת הקלה במקום החדש? "דווקא התאכזבתי. לפליטים אסור לנוע באתיופיה או להתערבב עם האוכלוסייה המקומית. אתה יושב ויושב, ומתחיל להידרדר – מנטאלית ונפשית. בן-אנוש שיושב כל היום וכל הלילה מתחיל לאבד תקווה. ראיתי הרבה אנשים שאיבדו את שפיותם. קבוצות אופוזיציה אריתריאיות במחנה הפעילו עלי לחצים להצטרף אליהן, וסירבתי כי ידעתי שהן חסרות תוחלת ועתיד. זכינו לשמירה של המשטרה האתיופית, אבל תמיד קיים פחד. אתה נמצא 60-50 ק"מ מגבול הסכסוך. אם מלחמה פורצת, אתה הופך לקורבן של הפצצות מהאוויר. יש גם פחד תמידי מניסיונות נקמה של הורים אתיופים שכולים שאיבדו את בניהם במלחמות". רק לעתים נדירות, מוסיף גבריאל, המזל מאיר פניו למעטים מקרב הפליטים: נציגים מהוועדה העליונה לפליטים של האו"ם (UNHCR) מגיעים למחנה, בוחרים 20 מהם, תוך מתן עדיפות לנשים וילדים, ושולחים אותם ליישוב מחדש – באוסטרליה, קנדה, בריטניה או ארה"ב. רפסודה מג'ריקנים אחרי עשרה חודשים במחנה הבין גבריאל שהוא חייב להמשיך הלאה. תמורת מאה דולר העמיסו אותו מבריחים מקצועיים בחשכת הלילה על רפסודה עשויה מג'ריקנים, שיצאה לחצות נהר המוביל לשטח סודאן. בשיט בן 200 המטרים התפלל גבריאל שהמבריחים לא ינטשו את נוסעיהם. רבים כבר טבעו שם בעבר. המפגש עם המיליציה הסודאנית, שהמתין לו בתום הפרק הזה של המסע, היה טראומטי. הפליטים הועמדו בשורה, והמיליציונרים פשפשו בכיסיהם וחיפשו כסף. הובהר להם שמי שיתנגד, יוחזר מיד לגבול אריתריאה. לגבריאל היה מזל; הצליחו לקחת ממנו רק חמישה דולרים. את הסכום הגדול שישמש להמשך המסע הצליח להסתיר בתפר כפול במכנסיו. במשך חודש וחצי שהה גבריאל במחנה פליטים סודאני. הפעם הורשה לנוע בחופשיות בין חרטום ופורט-סודאן ולעבוד למחייתו. הבחירה שלו להמשיך לישראל, הוא מודה, נבעה משיקולים פרקטיים לחלוטין. סודאן היתה תחנת מעבר מסוכנת. תחילה חשב להגר באופן לא חוקי לאירופה, מה שמחייב ניסיון הסתננות לאיטליה דרך לוב. הרבה אריתריאים שניסו את הנתיב הזה נתפסו והוחזרו למולדתם. מאות אחרים כלואים בבתי הסוהר בטריפולי. להברחת הגבול למצרים, וממנה לישראל, יש סיכוי רב יותר להצליח. אחרי ששילם 800 דולר למבריחים בדווים ועבר שבעה ימי מסע מפרך במדבר הסודאני, הגיע גבריאל לקהיר. אלף דולרים נוספים, תרומתם של קרובי משפחה שחיים באירופה, יביאו אותו לארץ הקודש. מבריחים בדווים חמושים הובילו את הקבוצה שלו, שמנתה כ-60 איש – מאריתריאה, מסודאן ומחוף השנהב – לאזור תעלת סואץ ומשם לסיני ולגבול ישראל-מצרים. המסע נמשך יומיים, כשבדרך ספגו אש מחיילים מצרים. בחמש וחצי לפנות בוקר, 27 באוגוסט 2007, דרכו רגליו על אדמת ישראל. חיילי צה"ל הוזעקו למקום, לאחר שמכ"ם באחד החמ"לים של פיקוד דרום איתר את הקבוצה. החיילים, לדברי גבריאל, היו "מתוקים וחביבים". גם כאן הרים את ידיו וביקש מקלט מדיני. "קיבלנו יחס נחמד", הוא נזכר. "החיילים הרגיעו אותנו, העניקו טיפול רפואי וביקשו לדעת אם למישהו יש בעיות מיוחדות. בבסיס נתנו לנו אוכל ונשלחנו להתקלח". אחרי שבועיים בבסיס הועמסו חברי הקבוצה על אוטובוס והועברו להיכרות ראשונית עם העיר באר-שבע, משם עבר גבריאל לתל-אביב. מאז הוא מסתובב כשבכיסו ויזת תייר המציינת שהוא רשאי לעבוד. בחודש הראשון ניקה רחובות, והועסק באמצעות מתווך שקיצץ עמלה שמנה משכרו. עכשיו הוא זוכה ליחס טוב, הומאני, ממעסיקיו במזללה. שכרו החודשי נע בין 4,500 ל-5,000 שקל נטו, אלפי אחוזים יותר מהשכר הממוצע במולדת. "הוא בחור נהדר", מעיד מנהל המשמרת, "חביב מאוד ועם יחסי אנוש מעולים". מקום עבודתו הוא מיקרוקוסמוס של מדוכאי העולם השלישי: מסתנן מחוף השנהב, עטוי חלוק לבן, עמל במטבח. תאילנדי מקפיץ אטריות במיומנות מעל הלהבות. הלקוחות התל-אביבים טורפים בשקיקה את המנות המתובלות, לא מגלים סקרנות מיוחדת לסיפורים האנושיים שבמטבח או מעל הגריל. כולם מדברים על דארפור בבית החולים לילדים 'דנה' שבאיכילוב, מחליק גבריאל יד אוהבת על מצחו של נער מאושפז. "מה המצב אתך, הכול בסדר?" הוא שואל. עיניו של הנער בן ה-14 נפערות בשמחה למשמע השפה הטיגרינית שנלחשת באוזנו. זה כמה ימים שהוא מאושפז לצורך בדיקות והשגחה, לאחר שידו התנפחה מסיבה לא ברורה. הנער הזה בר-מזל. לפני כמה חודשים הגיע לישראל בגפו, ומיד הועבר לבית המחסה לילדים 'מקום אחר' בתל-אביב, שם שוהים גם ילדים ישראלים שננטשו. המוסד מספק לחוסים בו מיטה ומזון, ודואג לכל צורכיהם. "תנאים אנושיים", אומר גבריאל. בעתיד יועבר הנער לבית מחסה אחר, אולי אפילו למשפחה אומנת. רוח השליחות, כך מסתבר, מקננת גם בקהילת מבקשי המקלט האריתריאים בישראל, שמונה 2,500 איש. זו הקבוצה הגדולה ביותר, מבין כ-6,000 אפריקנים שהגישו בקשה למקלט מדיני. גבריאל הוא אחד מעשרה "מנהיגי קהילה" שמתנדבים לסייע לפליטים החדשים המגיעים לארץ המובטחת - בהתנהלות מול הרשויות, ביצירת קשר עם עמותות מסייעות ובליווי ראשוני. על ישראל הוא למד כשהיה באוניברסיטה. "שמעתי על המדינה, על ההיסטוריה שלה", הוא אומר. "למדתי שאתם כמו אירופה – דמוקרטיים ומתייחסים לאנשים בהגינות". חשוב לו, הוא אומר, להיות מעודכן במציאות פה. כשמתאפשר לו הוא משלם עשרה שקלים לשעת גלישה, ונכנס לאתרים באנגלית של 'הארץ' ו'ג'רוזלם פוסט' כדי לקרוא על המלחמה בדרום והאיומים בצפון. לבני משפחתו המתגעגעים הוא מתקשר בימים קבועים בעזרת כרטיס חיוג. איך החיים בארץ? "יש לי שקט נפשי, למרות אי-הוודאות לגבי העתיד. אני מקווה שהממשלה תשים לב אלינו ולבעיות שלנו. נכון לעכשיו, אני לא מפחד משום דבר, אני עובד וחופשי". כמעט גן עדן. "זאת מדינה מפותחת. אני במקום טוב מאוד, שבו אני יכול להיות אדון לעצמי. אני יכול לדבר עם כל אחד ולא לחשוש ממנו. באריתריאה הייתי משרת של מישהו שלא האמנתי בו. זאת מדינה מאוד נחמדה כאן, אני אוהב אותה, אבל הממשלה עשתה רק את המינימום. המקלט בתל-אביב הוא גיהנום. אתה חושב שזה בסדר? מצד אחר, הדאגה שלכם מנהירת אנשים חדשים היא גם מוצדקת. שמעתי שבממשלה לא שמחים מהמצב הזה". למה בדיוק אתה מצפה מממשלת ישראל? שתסתכל עלינו. במדינות אחרות, בעיקר באירופה, עוזרים לפליטים, נותנים מקלטים ותנאים טובים יותר, וגם מעניקים קצת כסף כדי לחיות. מקשיבים לבעיות של האנשים. כשהגעתי לכאן לראשונה, ציפיתי שכך זה יהיה. ציפיתי להישמע, שישמעו שבאתי מהגיהנום. עכשיו אנחנו מוגנים, אבל מה יקרה כשתוקף האשרה יפוג? אנחנו מקווים שלבסוף יכירו גם בנו כפליטים. הדארפורים מקבלים את כל תשומת הלב של התקשורת הבינלאומית. דארפור ודארפור. אבל מה אתנו, שסבלנו הרבה יותר מהם?" יש הרבה מאוד ישראלים שלא רוצים אותך כאן. גם הממשלה מודה שאתם נטל כבד ובעיה שמצריכה פתרון. "ישראל היא חלק מאירופה, זו מדינה דמוקרטית שמכבדת את החוק הבינלאומי. אתם גם האנשים שסבלו הכי הרבה בהיסטוריה של העולם. אני יודע על כך רבות מהאוניברסיטה. בשואה היהודים סבלו בהרבה מדינות". גם הממשלה מודה שאתם נטל כבד ובעיה שמצריכה פתרון. "ישראל היא חלק מאירופה, זו מדינה דמוקרטית שמכבדת את החוק הבינלאומי. אתם גם האנשים שסבלו הכי הרבה בהיסטוריה של העולם. אני יודע על כך רבות מהאוניברסיטה. בשואה היהודים סבלו בהרבה מדינות". ואיך זה מתקשר אליך? "בגלל שהם לא היו אז במדינתם. לא החשיבו אותם לחלק מהמדינה שבה נולדו. היטלר אמלל אותם כי הוא קינא בהצלחה הכלכלית שלהם. אני לא משווה בין הסיפורים, מי סבל יותר, אבל הגעתם לפה מהגולה כמהגרים, ואתם יודעים היטב כיצד אדם סובל מחוץ למדינתו. מי שסבל ונרדף כל כך במהלך ההיסטוריה מבין טוב יותר את האחר שחווה את זה, ומכיר את הצורך בהכנסת אורחים, מתן הגנה והיחלצות לעזרה. להחזיר אותנו לאריתריאה זה לשלוח אותנו למוות, או לחיים של עינויים וסבל". איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים? "מחזיק בתואר מוסמך, לא עובד בשטיפת כלים, מגדל משפחה, חי חיים טובים". האם תשוב לאריתריאה במידה שהתנאים ישתנו? "למה לא? משפחתי הרי שם – אם כי אני לא יודע אם יש סיכוי שאי פעם אראה אותם שוב. הם עשויים למות עד אז. אבל אם ישראל תמצא חן בעיניי, הייתי רוצה לחיות כאן. אם תהיה לי פה הזדמנות להמשיך את הלימודים שלי, הייתי מעדיף להישאר כאן ולחזור לביקורים. הייתי חי כאן לתמיד". לכתבה ב מקור ראשון
| |||