חדשות
המאבק נגד גירוש הילדים בשנים האחרונות סוגיית העובדים הזרים, ובמיוחד סוגיית ילדיהם, עולה תדירות מעל מסכי הטלוויזיה, דפי העיתונים ומסכי המחשב שלנו. אולם, נראה היה כי בשנה האחרונה נשברו כל השיאים בחשיפת הנושא. הסיבה הייתה כמובן הגעת המאבק כנגד גירושם של ילדי מהגרי העבודה לשלבים הקריטיים שלו – רגע לפני קבלת החלטות בעניינם. רקע בדומה לשאר בני המין האנושי, גם מהגרי עבודה בישראל הביאו ילדים לעולם מאז ומתמיד. בישראל, הוצף הנושא והפך לסוגיה רק בעקבות הקמת מנהלת ההגירה בשנת 2002. הקמת המנהלת היוותה מפנה משמעותי ביחס מדינת ישראל אל מהגרי העבודה שחיים בקרבה. בעקבות פעילות המנהלת, במהלך אותה שנה ובשנה שלאחריה עזבו את מדינת ישראל כמאה אלף מהגרי עבודה - רבע מהם נעצרו על ידה וגורשו מבתי המעצר. נוהל "עובדת זרה בהריון" שנקבע בשנת 2004 והציב מהגרות עבודה יולדות בפני הברירה לשלוח את התינוק הנולד לארץ מוצאן או לאבד את אשרת השהייה שלהן ולעזוב ביחד איתו, העניק משנה תוקף לנחישותה של מנהלת ההגירה להביא לעזיבתן של משפחות מהגרי עבודה את ישראל. בשלב זה, מרבית משפחות מהגרי העבודה שהוקמו בישראל עד לאותה שנה כבר עזבו במבצעי "עזיבה מרצון" שנערכו לאחר שהמשפחות הוזהרו שמי שלא יירשם למבצעים ייעצר עם ילדיו ויגורש עמם מהארץ. כמה מאות המשפחות שנותרו בישראל הן אותן משפחות שלא יכלו לחזור: משפחות שנמצאו כאן קרוב לעשרים שנה ואף יותר מזה, משפחות שלהן ילדים הסובלים ממחלה שאין לה טיפול במדינת מוצאם, משפחות מעורבות (למשל - אב אפריקני ואם פיליפינית) שלא ברור לאן יוכלו לחזור והיכן יתקבלו ילדיהם המעורבים דוברי עברית מושלמת ואנגלית טובה שאינם דוברי שפת אמם או אביהם. בשנתיים הבאות הלך וצבר תאוצה מאבק ציבורי בעניין. את המאבק הובילו ארגוני זכויות האדם "מוקד סיוע לעובדים זרים" ו-"האגודה לזכויות האזרח" וכן בית הספר "ביאליק-רוגוזין", שמרבית תלמידיו הם ילדי מהגרי עבודה. המאבק התנהל הן במישור המשפטי, הן באמצעות פנייה לחברי כנסת וגיוסם לטובת המאבק, והן במישור הציבור - באמצעות הגברת החשיפה של הציבור הישראלי אל הילדים וגיוס אמנים שהביעו תמיכתם. למרות הצלחה משמעותית בהגברת המודעות של אזרחי ישראל והזדהותם עם הילדים, ניסיונות לקדם החלטת ממשלה שתקבע לאותם ילדים מעמד חוקי בארץ לא צלחו עד לשנת 2006 – בה החליטה הממשלה להעניק באופן חד פעמי מעמד קבע לילדים על פי מספר קריטריונים. המעמד הוענק לילדים דוברי עברית שוטפת שנמצאו בארץ יותר משש שנים, שלמדו במערכת החינוך, שטרם מלאו להם 14 שנים, ושהוריהם נכנסו לארץ כחוק. מתוקף החלטה זו הוענק עד היום מעמד קבע ל- 567 משפחות, ובסה"כ לכ- 2300 ילדים ובני משפחה. בקיץ 2009 החלה לפעול ברשות ההגירה יחידת מעצר חדשה - יחידת עו"ז. בראיון שנתן ראש רשות ההגירה יעקב גנות לעיתון "הארץ" אמר בעניין המשפחות: "ניתן חודש ימים להתארגנות, ומי שלא חוקי יצטרך לעזוב. אחר כך אם נעצור מבוגרים - הם יצטרכו לקחת את הילדים אתם. הילדים לא נותנים הגנה להורים". הראיון נתן את האות למאבק ציבורי מחודש, שכלל הקמת ארגון חדש: "ילדים ישראלים". הארגון הקים קבוצה ברשת החברתית "פייסבוק" נגד גירוש הילדים וגייס באמצעותה אלפי תומכים ופעילים, אינספור כתבות, הפגנות, מודעות שמימנו אישי ציבור, חתני פרס ישראל, אנשי חינוך ואמנים. המאבק הגיע לשיאו ב-30 ביולי 2009, כשנשיא המדינה שמעון פרס הופיע באמצעי התקשורת וקרא לשר הפנים להימנע מגירוש ילדיהם של מהגרי העבודה ולתת להם מעמד חוקי בישראל. באותו יום החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו לדחות את גירושם של הילדים בשלושה חודשים. ב-12 באוקטובר 2009 החליטו השרים לדחות את גירוש הילדים עד סוף יולי 2010 - תום שנת הלימודים. בחודש מרץ שנת 2010 הוקמה וועדה בין משרדית הכוללת נציגים ממשרד הפנים, האוצר, המשפטים, הרווחה והחינוך. הוועדה הייתה אמורה לדון בגורלם של כ- 1200 ילדים ישראלים למהגרי עבודה, ולהגיש המלצותיה לדיון בממשלה בסוף חודש מאי. לקראת תאריך היעד, התגבר מאוד הלחץ הציבורי כנגד גירוש הילדים. גולת הכותרת הייתה כמובן ההפגנה ברחבת מוזיאון תל אביב, בהשתתפות אלפי מפגינים, שרים, חברי כנסת, אישי ציבור, ואמנים רבים. עד לכתיבת שורות אלה, לא פורסמה המלצתה של הוועדה. המאבק בתקשורת קשה היה לפספס את הדי המאבק, אשר הגיעו לשיאם בשבועות שלפני תאריך הגשת ההמלצה המיועד. מהדורות החדשות ותכניות האקטואליה הקדישו רצועות שידור רבות לנושא, עמודי החדשות בעיתונות הכתובה עקבו בדריכות אחרי השמועות לגבי ההחלטה המתגבשת, ועמודי הדעות מלאו טורים רבים שקראו להעניק לאותם 1200 ילדים מעמד של קבע בארץ ישראל. נראה שהעובדה כי מדובר בילדים נגעה גם ללבם של אלו שהזדהותם עם מהגרי עבודה ועם זרים בכלל אינה אוטומטית. בעוד מישורים אחרים של המאבק על זכויותיהם של המהגרים בישראל מעוררים ויכוחים ולעיתים אף הצהרות לוחמניות מצד אנשי הציבור, התקשורת והציבור עצמו, הרי שבמישור זה ההתגייסות הייתה חוצה מחנות. שרים וחברי כנסת מקצוות הקשת הפוליטית השונים הביעו תמיכה במאבק, נאמו בעצרת, והופיעו בסרט שהוקרן במהלכה. הסיקורים בכלי התקשורת הביעו אהדה רבה לילדים ולראשי המאבק, והקדישו מקום נרחב להצגת סיפוריהם הנוגעים ללב של מי שנולדו בארץ, התערו בה, דוברים את שפתה וחולמים בה, ואף על פי כן חרב הגירוש לארץ זרה להם מוסיפה להתהפך מעל ראשיהם. להלן קישורים:
|
|||
