הדו"ח, המתפרסם מטעם "מוקד סיוע לעובדים זרים", "מרכז אדוה", ו"אשה לאשה - מרכז פמיניסטי חיפה" מתבסס על ראיונות עומק שנערכו עם 106 קורבנות סחר במהלך השנים 2001-2002 בבתי כלא ומקומות מסתור שונים, על נתוני נשים שגורשו, פרסומי עיתונות, חקיקה, פסיקה ופרסומים קודמים. הוא ייחודי בכך שהוא מביא את קולן של הנשים עצמן, ומתאר את הפגיעה המתמשכת בהן, יום יום,שעה שעה. כותבי הדו"ח מצביעים על אוזלת ידן של רשויות האכיפה השונות בטיפול בעבירה ובמיוחד ביחס לקורבנות עצמן. הם מתריעים על מעורבותם של שוטרים בסחר, כלקוחות בבתי הבושת, ביחסי ידידות עם בעלי בתי בושת, ובחלק מן המקרים אף בשיתוף פעולה ישיר עם הסרסורים והסוחרים ולקיחת חלק בסחר עצמו.

הדו"ח מצביע על אוזלת ידן של רשויות האכיפה השונות בטיפול בעבירה ובמיוחד ביחס לקורבנות עצמן. הוא מתריע על מעורבותם של שוטרים בסחר, כלקוחות בבתי הבושת, ביחסי ידידות עם בעלי בתי בושת, ובחלק מן המקרים אף בשיתוף פעולה ישיר עם הסרסורים והסוחרים ולקיחת חלק בסחר עצמו.

בדו"ח ארבעה פרקים:

1. סחר בנשים בעולם - מתאר את התהליכים שהביאו להתפתחות הסחר בנשים בעולם ובישראל, במקביל לתהליכי גלובאליזציה, התפתחות הפשע המאורגן, וקריסתה של ברית המועצות.
2. הקורבנות - מיתוס ומציאות: הפרק חושף את מצבן של הקורבנות בארצות המוצא, ואת הגורמים המקלים על פעילותם של סוחרי הנשים בלכידתן. כמו כן מתאר הפרק את שרשרת הסחר שראשיתה בארץ המוצא וסיומה בבית הבושת בישראל, ואת תנאי העבדות בהן נתונות הקורבנות.
3. יחס הרשויות לסחר בנשים - הפרק סוקר את פעילותן של הרשויות השונות- המחוקקת, המבצעת והשופטת ביחס לתופעת הסחר בנשים, ואת הכשלים הרבים בפעילותן של רשויות אלו, בין השאר: שיתוף פעולה בין שוטרים לבין סוחרי נשים, שימוש בסרסורים וסוחרים כמקורות מידע תוך העלמת עין מפשעיהם, הסדרי הטיעון הרבים והעונשים המקלים.
4. שיקום והגנה לקורבנות הסחר - מרבית הקורבנות נעצרות ומגורשות מישראל ללא כל שיקום שהוא, ורק חלק קטן מהן מעידות לפני גרושן. המדינה אינה מעניקה לנשים ייעוץ משפטי או סיוע נפשי, ואינה דואגת להגנה לעדות התביעה.

תקציר ממצאי הדו"ח כפי שעלו מהראיונות עם הנשים:

• רובן המכריע של הנשים לא עסקו בזנות במדינות המוצא, הן הגיעו לישראל בשל מצוקה כלכלית קשה.
• 72% מן הנשים העידו כי הוברחו לישראל דרך הגבול המצרי. 78% מהנשים סיפרו שהסוחרים הם ישראלים שאינם ילידי הארץ, ומרביתם מארצות חבר המדינות.
• מחירה של אשה נע בין 5,000 ₪ - 10,000 ₪ בהתאם לנתונים הגופנים וגילה של האשה. את מחיר קנייתה עליה להחזיר באמצעות העבודה בבית הבושת.
• כל הנשים שרואיינו אולצו לשרת לקוחות שבעה ימים בשבוע, בממוצע של 13 שעות ביום. למרביתן לא ניתנו ימי חופשה, אף לא בזמן המחזור החודשי, בו נדרשו להשתמש בדיאפרגמה לחסימת הדימום.
• 40% מן הנשים סיפרו כי היו כלואות בבתי הבושת, 33% דיווחו על אלימות שהופעלה כנגדן ע"י סרסורים ולקוחות, 8% דיווחו על הרעבה.
• בעוד הסרסורים גובים סכומים הנעים בין 100 - 600 ₪ עבור פגישה, הנשים מקבלות, לאחר שפדו את עצמן, בממוצע 20 ₪ ללקוח. 13% מהנשים דיווחו כי לא קיבלו תשלום כלל.
• 44% (!) מן הנשים שרואיינו העידו כי שוטרים ביקרו כלקוחות בבתי הבושת, 13% סיפרו על קשרי ידידות בין שוטרים לבין סרסורים ושלוש נשים דיווחו שראו כספים מועברים בין הסרסורים לשוטרים.
• בשונה מהדעה המקובלת, מרבית הלקוחות הם ישראלים, מכל שדרות החברה הישראלית, בין הלקוחות דווח גם על קטינים בגיל הבר מצווה.

אוזלת ידן של רשויות האכיפה בישראל:

• למרות העובדה שעברו כשלוש שנים מאז תוקן חוק העונשין, וסחר בבני אדם הפך לעבירה שהעונש המרבי עליה הוא 16 שנות מאסר, סוחרי הנשים עדיין זוכים במרבית המקרים להסדרי טיעון ועונשים מקלים, שעומדים לרוב על שנתיים מאסר בפועל או פחות.
• הנשים, קורבנות הסחר, אינן זוכות ליעוץ משפטי או סיוע נפשי מטעם המדינה.
• הנשים עדיין נתפסות במרבית המקרים כעברייניות ולא כקורבנות, עדות לכך ניתן למצוא במקרים רבים בהם נשים הבוחרות להעיד נכלאות בניגוד לנהלים.
• ממשלת ישראל החליטה כבר ב- 01.12.2002, כי יוקם מקלט לקורבנות עד מרץ 2003, אך יישום ההחלטה נדחה שוב ושוב. מקלט זה, גם כשיוקם, לא יוקדש לשיקום הנשים, וחלקו אף יוקצה לכליאתן.
• עדות תביעה אינן זוכות להגנה בזמן ההמתנה לעדות ומגורשות מיד לאחריה, לעיתים תוך סיכון חייהן במדינת המוצא. חלקן הוכו או קיבלו איומים על חייהן או חיי בני משפחתן בחו"ל, על ידי הסרסורים כתוצאה מעדותן.
• לביקורי שוטרים כלקוחות בבתי הבושת השפעה הרסנית על אמונן של קורבנות הסחר במשטרה, והם מעניקים הכשר לסחר בנשים. האיסור על ביקורים אלה אינו נאכף בתוך שורות המשטרה, ואילו מחלקת חקירות שוטרים במשרד המשפטים מסרבת לפתוח בחקירה במקרים אלה, בטענה שמדובר בעבירה משמעתית בלבד. זאת, למרות שעל שוטרים חלה חובה לדעת כי נשים רבות מוחזקות בכפייה והן נאלצות לקיים יחסי מין תחת איומים ואלימות. במקרים כאלה שוטרים-לקוחות מבצעים למעשה עבירות אינוס.

המלצות:

• הענקת אשרת שהייה שהייה ועבודה לעדות תביעה למשך מספר שנים אחרי העדות, לצורך מתן תמריץ לעדות והגנה בפני הסוחרים בארץ המוצא.
• הקמת מקלט מוגן לכל קורבנות הסחר כחלופה למעצר, מקלט שישמש גם את הנשים אשר ברחו מבתי הבושת, ובו אין לכלוא את הנשים.
• מתן טיפול רפואי וסעד נפשי נפשי לקורבנות סחר הנזקקות לכך בטרם תעזובנה את הארץ.
• הגברת האכיפה, ובמיוחד הענישה.
• חילוט רכושם של סוחרי הנשים והעברתו לרשות מיוחדת לטיפול בקורבנות הסחר.
• יש להציע לנשים ייצוג משפטי ושירותי תרגום בכל ההליכים המשפטיים בהם הן מעורבות, ובכלל זאת בתביעות נגד הסוחרים. כל עוד הן מגורשות, יש לפחות להבטיח ביקורת שיפוטית ממשית על הליך גירושן.
• הסברה: יש להסביר לנציגי הרשויות: לשופטים, לפרקליטים ולשוטרים, את חומרתה של עבירת הסחר, לפעול לשינוי תפיסות המעניקות לגיטימציה לרכישת שירותי מין בכסף ולשקול נקיטת צעדים נגד לקוחות.
• שיתוף פעולה בינלאומי: יש לכונן שיתוף פעולה הדוק בין ארצות המוצא, ארצות המעבר וישראל, כדי למנוע ולסכל את הסחר, ולא פחות חשוב, כדי לסייע לתהליך הקליטה והשיקום של קורבנותיו.