מעצרים וגירושים בלתי חוקיים של מהגרי עבודה הפכו לעניין שבשגרה ואף זכו לביקורת חריפה בדו"ח מבקר המדינה האחרון. בניסיון בלתי חוקי להעניש, להרתיע ולאיים על זרים המגיעים לישראל במטרה למצוא פרנסה למשפחותיהם, החלה מנהלת ההגירה לגרש מהגרי עבודה שהגיעו לישראל דרך הגבול המצרי בחזרה למצרים, במקום לאפשר להם לחזור למדינות מוצאם. הארגונים העותרים טוענים שגירוש מהגרי עבודה למתקני המעצר המצריים מהווה הפרת זכויות אדם חמורה, העמדת המגורשים בפני סכנת עינויים, התעללות מינית והחזקה בתת תנאים.

בעתירה דורשת עו"ד לבנקרון תשובות לסדרה של שאלות שנותרו ללא מענה: מדוע לא תחדול המנהלת לאלתר מגירושם של מהגרי עבודה למצרים במקום למולדתם כפי שנעשה עד כה ? או לפחות, מדוע לא יימנע גרוש מעין זה כל עוד לא יובטחו תנאים מינימאליים למגורשים במתקני הכליאה במצרים? שאלות אלה הופנו פעם אחר פעם אל ראש מנהלת ההגירה ואל שר הפנים, אך נותרו ללא מענה. עו"ד לבנקרון טוענת שבהתחשב בתנאים הקשים במתקני המעצר במצרים, גירוש מהגרי עבודה אליהם מהווה עבירה על שורה של אמנות בינלאומיות עליהן ישראל חתומה. מחאות הארגונים העותרים נוגעים לתנאיהם של השוהים במתקני המעצר במצרים ומבוססים על דוחות של ארגונים מצריים ובין לאומיים, וכן עדויות של אנשים שהוחזקו במתקני כליאה אלו.

כך לדוגמא, מדו"ח HRW עולה כי שיטות ההתעללות המקובלות בבתי הכלא המצרים הינן הכאה באגרופים, בעיטות, הכאה תוך שימוש ברצועות עור, מקלות וכבלים חשמליים, תלייה בתנוחות עקומות ומכאיבות בליווי אלימות, מכות חשמל, איומים מיניים ואלימות מינית. קבוצות חלשות כגון ילדים, נשים והומוסקסואלים נפלו קורבן לעתים קרובות יותר לאלימות. ילדים העידו שבמהלך מעצרים הם מוכים באגרופים ואלות כעניין שבשגרה. בנוסף היו שהעידו שהמשטרה חשפה אותם לאלימות מינית או שחוו התעללות מינית מצד עצירים מבוגרים בזמן החזקתם. השירותים הרפואיים הניתנים במתקני הכליאה הם מעטים ובלתי מספיקים. קיימים דיווחים על מות אסירים כתוצאה מהזנחה או אי טיפול רפואי (בד"כ בעקבות התעללות). טיפול רפואי על ידי רופא הכלא או בית חולים ניתן לעתים רק בכפוף למתן שוחד.

ישראל מחויבת לשורה של אמנות בינלאומיות העוסקות בזכויות אדם ואזרח, האוסרות את הגירוש למצרים בתנאים הנוכחיים של מתקני הכליאה. דוגמאות לכך הן האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים, המגדירה את מחויבותה הבינלאומיות של ישראל להגן על פרטים בשטחה מפני עינויים ומדגישה שאסור לה לגרש או להחזיר אדם למדינה אחרת כאשר יש יסוד סביר להניח כי יהיה חשוף בה לסכנת עינויים. באמנה מצוין כי מגמה גלויה ועקבית של עינויים מחייבת הימנעות מגירוש לאותה מדינה. האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות ויישומה בישראל קובעת כי אין להעמיד אדם לסכנת עינויים, או בפני יחס או עונש אכזרי, בלתי אנושי או משפיל; ואין לגרש זר ממדינה שאשררה את האמנה אלא בהתאם להחלטה שנתקבלה בהתאם לחוק, תוך הענקת אפשרות לאדם להגיש נימוקים נגד גירושו, והבטחה כי עניינו ייבחן מחדש, בהיותו מיוצג לתכלית זו, בפני הרשות המוסמכת, או בפני אדם או בני אדם שמינתה, במיוחד, הרשות המוסמכת.

הארגונים מבקשים מבג"צ לחייב את המדינה להפסיק לאלתר את הגירוש למצרים ולציית לאמנות עליהן חתמה ואותן אשררה.

להורדת העתירה (בג"צ 7964/05)


לפרטים נוספים: עו"ד נעמי לבנקרון 054-4788122