צילום: שולה קשת

לאורך השנים, דפוסי הסחר בבני אדם השתנו במדינת ישראל: בשנות ה-1990 עיקר הסחר בבני אדם היה סחר בנשים שהובאו מחבר המדינות לתעשיית הזנות בישראל. בעקבות פעילות ארגוני זכויות אדם, חברי כנסת ולבסוף המשטרה, תופעה זו מוגרה כמעט לחלוטין. כיום מרבית קורבנות הסחר הם מהגרי עבודה שהועבדו והחוזקו בתנאי עבדות ומבקשי מקלט שהם ניצולי מחנות העינויים בסיני.

ארגונים לא ממשלתיים הכירו בקיומה של תופעת הסחר בבני אדם בישראל עוד בשנת 1997, כשפורסם הדו”ח הראשון בנושא זה על ידי שדולת הנשים בישראל. פעילות תקשורתית וציבורית של המוקד לפליטים ולמהגרים (מוקד סיוע לעובדים זרים, לשעבר) בשנים 1999 ו – 2000 וכן דו”ח של אמנסטי אינטרנשיונל בשנת 2000 לא הצליחו לגרום לרשויות להכיר בבעיה, זאת על אף שנחקק באותה שנה חוק נגד סחר בנשים למטרות זנות. רשויות מדינת ישראל החלו להכיר בכך שמדובר בבעיה, רק לאחר שאנשי משרד המדינה האמריקאי מיקמו בדו”ח השנתי של שנת 2001 את ישראל ברמה השלישית והנמוכה ביותר (Tier 3) לצד פקיסטן ובחריין, וקבעו שישראל היא אחת מאותן מדינות שאינן נאבקות בסחר בבני אדם בתחומן. באותה שנה ובשנים הבאות, רב קורבנות הסחר היו נשים ממדינות חבר העמים שהובאו לישראל למטרות זנות. בעקבות הביקורת של משרד המדינה האמריקאי ופעילות משפטית וציבורית של ארגוני זכויות האדם, תוקנה בשנת 2003 חקיקה שהקנתה להן ייצוג משפטי על ידי המדינה, הוקם בשנת 2004 מקלט לניצולות הסחר, נתנה בשנת 2005 האפשרות לעבוד כחוק במהלך ההמתנה לעדות וכן בשנת שיקום לאחר תום מתן העדות. בשנת 2012 זכו הניצולים גם בגישה לשירותי בריאות. את מקומן של הנשים ממדינות חבר העמים בשוק הזנות הישראלי תפסו נשים ישראליות, רבות מהן עולות ממדינות חבר העמים שנסיבות חייהן הביאו לכך שלא הצליחו לפרנס בדרך אחרת את ילדיהן.

משנת 2002 ועד שנת 2011, בעקבות השיפור הדרמטי שחל בטיפול הרשויות בנושא הסחר בנשים ממדינות חבר העמים למטרות זנות, דורגה ישראל ברמה השנייה (Tier 2), למעט בשנת 2006 שבה נרשמה לישראל אזהרה מפני ירידה לרמה השלישית (2WL), בגין התדרדרות ועלייה במספרם של קורבנות הסחר והעבדות בקרב מהגרי העבודה בענפי החקלאות והבניין.

לצד השיפור הדרסטי בטיפול הרשויות בנושא הסחר בנשים למטרות זנות, חלה כאמור, הידרדרות במצב קורבנות הסחר והעבדות בקרב מהגרי העבודה. בשנת 2006 תוקן החוק האוסר סחר בנשים כך שיאסור גם סחר בגברים למטרות עבודה, סחר בתינוקות וכן באברים. בשנת 2007 הוקם מקלט לגברים ניצולי סחר ועבדות ואפשר את חילוצם של עובדי חקלאות, קורבנות עבדות שאותרו ברובם על ידי פעילי ארגון זכויות האדם “קו לעובד” ושיכונם במקלט עד שיעידו נגד מעסיקיהם.

בשנת 2009 החלו להגיע לישראל מבקשי מקלט, בעיקר מאריתריאה אך גם מסודן ומאתיופיה, ניצולי עבדות ועינויים ממחנות עינויים בסיני. על אף שברור היה שהניצולים הנם קורבנות עבדות וסחר, נדרשו מאמצים רבים של ארגוני זכויות האדם עד שרשויות מדינות ישראל הכירו בהם ככאלו. בניגוד למצב של עובדי הסיעוד והחקלאות, במקרה של קורבנות מחנות העינויים בסיני, לא רק הקורבנות היו אזרחים זרים, גם הפשע בוצע על אדמה זרה ועל ידי פושעים זרים. רק בסוף שנת 2009 החל המקלט לקבל ניצולי סחר מסיני, ורק שנה לאחר מכן, החל משרד המשפטים להכיר בהם כבקורבנות להעניק להם סיוע משפטי. גם כיום, בראשית שנת 2014, על אף מאמציהם האינטנסיביים של ארגוני זכויות האדם, משרד הפנים עדיין אינו מעניק אשרות לקורבנות סחר מוכרים של מחנות העינויים מסיני, למרות שהדבר המרכזי המפריד אותם מקורבנות העבדות בענפי החקלאות והסיעוד ומהנשים שנסחרו לזנות הנו צבעם.

בתחילת שנת 2011 גילה המוקד לפליטים ולמהגרים דפוס סחר חדש: הזמנת עובדים מסרי לנקה, תאילנד, הודו והפיליפינים באשרת ימאים והעסקתם בדייג בניגוד לחוק ובתנאי עבדות. במהלך השנים 2011 – 2013 סייע המוקד לפליטים ולמהגרים ל 14 קורבנות עבדות להיחלץ מהסירות עליהן הועסקו 24 שעות ביממה בתנאים קשים. על אף ששמונה מהקורבנות נקלטו במקלט לקורבנות עבדות, החברה שהביאה את העובדים עדיין מעסיקה באין מפריע דייגים בניגוד לחוק ובתנאים קשים.

x